על דלתות וחלונות (או: איך מצאתי את עצמי בטורונטו?)

לאורך חודש פברואר בשנה שעברה חיכיתי בקוצר רוח לתשובות מאוניברסיטאות בארצות הברית שאליהן הגשתי מועמדות למשרה כפוסט דוקטורנטית. כיוונתי גבוה והגשתי מועמדות בשלב הראשון רק לתוכניות שמעניקות מלגות באוניברסיטאות נחשבות. לקחתי בחשבון שאדחה מחלק מהן, אבל היה מרכז מחקר אחד שרציתי בכל ליבי ונפשי, והיה לי כל כך ברור שזה המקום הכי מתאים בשבילי. אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. והתשובה שהייתה אמורה להגיע כבר בתחילת ינואר לא הגיעה. ככל שעבר הזמן הייאוש הזדחל. בתחילת השבוע השני של פברואר קיבלתי את הדחייה הראשונה – מקרן ישראלית-אמריקאית שמעניקה מלגות נדיבות לאלו שנוסעים לפוסט דוקטורט בארצות הברית. כעבור כמה ימים קיבלתי דחייה נוספת מתוכנית שמעודדת נשים לצאת לפוסט דוקטורט בחו״ל. המצב, איך לומר? לא היה משהו. הייתי עצבנית וחסרת סבלנות ועייפה. כל כך עייפה. ריפרשתי את תיבת המייל שלי בתדירות של פעמיים בדקה וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.

ואז, בלילה אחד של נדודי שינה שניצלתי לעבודה, הגיע מייל! זו הייתה הודעת דחייה מכנס ענק שכ-ו-ל-ם מתקבלים אליו. נקודת שפל חדשה. הרגשתי שאני רואה את המיץ של הזבל מלמטה ובראש כבר ניהלתי עם האקדמיה את שיחת יחסינו לאן.

חברה יקרה שדיברה איתי בבוקר על עניין אחר לגמרי שמעה בקול שלי שאני זקוקה לאוורור. גם היא מהאקדמיה והבינה בדיוק מה עובר עליי. היא הוציאה אותי בערב לאכול קצת טאפסים ולשתות הרבה סנגריה. אני לא זוכרת המון מאותו ערב, רק שהיו דמעות בלי סוף וניקוז משחרר וידיעה שבסופו של דבר יש לי רשת תמיכה מופלאה. בסוף הערב, כשצעדתי לאוטובוס בדרך הביתה ורונה קינן שרה לי באוזניות ש״בסוף יגיע, יגיע גם תורך״ ידעתי שיהיה בסדר. (וכן, אני יודעת שבשיר היא בעצם מתכוונת שנמאס לה לשמוע שכולם אומרים שבסוף יהיה בסדר, אבל באותו רגע המילים האלה נחתו אצלי כמו קסם. אולי בגלל שהן הגיעו אחרי הניקוז של הקושי ושל הכאב.)

וכך, למחרת בערב, כשהגיעה הודעת הדחייה מאותו מרכז מחקר שהכי הכי רציתי, כבר הייתי מספיק יציבה כדי לקבל אותה. הלכתי לסלון כדי לספר את זה לבנזוגי ולילדים שחיכו איתי לתשובה במשך ארבעה חודשים. הצעיר שלי (כפרה עליו) שאל בהפתעה: “מה, לא היית הכי טובה?!” עניתי לו שאני חושבת שהייתי בין הטובים ביותר, כי אחרת כבר מזמן היו מודיעים לי שלא התקבלתי, אבל יש רק מלגה אחת כזו במרכז המחקר הזה וכנראה היה מישהו יותר מתאים ממני. פניתי בחזרה לחדר שלי ואחרי רגע הסתובבתי, חזרתי לסלון ואמרתי לו: “אתה יודע מה? זה גם אומר שיש מקום שהוא יותר מתאים בשבילי, רק שאני עוד לא יודעת מהו”.

כעבור שלושה ימים המקום הזה נקש על הדלת (מטאפורית, כן?).

קולגה שאני מאוד אוהבת, אשת אקדמיה ותיקה יותר ממני, התקשרה לשאול אם כבר קיבלתי תשובות. עניתי שבדיוק קיבלתי תשובה שלילית מהמקום שהכי רציתי. היא ענתה ״מצוין״ וסיפרה שבתוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת יורק בטורונטו מחפשים מרצה אורחת לשנה ללמד קורסים על ישראל. היא שלחה לי את הקול הקורא ועודדה אותי לשלוח קורות חיים. רשת תמיכה מופלאה כבר אמרתי?

חמישה חודשים (ומיליון וחצי בירוקרטיות) אחר כך הגעתי לקנדה עם כל המשפחה, ועכשיו אני כבר בעיצומו של הסמסטר השני ובתחילתו של מחקר חדש שנולד כאן ומלהיב אותי מאוד. הילדים הולכים כאן לבית הספר, מגלים עולם חדש, חווים את הדברים הטובים שאמריקה יודעת להציע ואוספים זכרונות שיישארו איתם לכל החיים.

אז למה אני מספרת את כל זה? כי ככה זה באקדמיה – על כל משרה ועל כל מלגה תמיד יהיו כמה קופצות/ים, כולן/ם מוכשרות/ים מאוד, והמלגה או המשרה היא רק אחת. אז דחיות הן חלק שגרתי מהחיים האלה. גם אין לדעת (זהירות, רגע של רצינות) מה צופן העתיד. אין לי מושג איך תראה השנה הבאה וממילא כבר למדתי שהחיים יכולים להתהפך ברגע.

אבל לפעמים אין ברירה אלא להשתכנע שהקלישאה הזו עם הדלת והחלון באמת יכולה לעבוד. (ואחותי שבחרתי לי ביקשה להוסיף: טפוחמסהצפרדע קישטא מרפי!)

היום אני לא יכולה לדמיין אותי אישית ומקצועית, ואותנו כמשפחה, מבלים את השנה הזו במקום אחר. זה באמת המקום הכי מתאים לנו. אבל בזמן הזה לפני שנה עוד לא ידעתי את זה.

תמונת אילוסטרציה: הנוף מחלון המשרד שלי

3E46yY+aSHCOSqqZNQhrqg

5 thoughts on “על דלתות וחלונות (או: איך מצאתי את עצמי בטורונטו?)”

  1. “אתה יודע מה? זה גם אומר שיש מקום שהוא יותר מתאים בשבילי, רק שאני עוד לא יודעת מהו”.
    תשובה לפנתיאון. לחלוטין.
    לא היית יכולה להגיע אליה ללא הדרך הארוכה (והמייגעת והעצובה והמתסכלת) שקדמה לה.
    עוקבת אחרי סיפורייך ותמונותייך ומתמלאת בחום גדול ❤

    1. בדיוק כך. אין לי מושג עד היום מאיפה היא יצאה, מאיפה הייתה האמונה הזו. אבל אין לי ספק שלא הייתי חושבת על זה אם לא היתי מנקזת החוצה קודם את כל הקושי והתסכול.

  2. בסופו של דבר מסתבר שהכל לטובה, וצריך לזכור את זה, כי הדחיות קשות ומעליבות, גם אם אנחנו יודעים ש’זה לא אני זה הם’. וצריך לזכור ל’שדך’ בין הצעות כאלה שנוטות לנקוש על הדלת ובין האדם המתאים. לא סתם שמור לשדכנים מקום ליד כס הכבוד, וזה נכון לא רק לשדכנים של בני זוג, אלא גם של הזדמנויות ותפקידים.

    1. למי ששידכה אותי למשרה כאן לא אוכל להודות מספיק. זה שידוך משנה חיים, לא פחות. אני חושבת שהתמורה הכי גדולה שאוכל לתת זה לשדך את המשרה הזו בבוא היום לדוקטורית צעירה אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *