לעשות שלום מרחוק

שני דברים מדהימים קרו לי בשנה האחרונה. על אחד מהם כבר כתבתי כאן – לפני כמעט שנה הפכתי לחברה פעילה בנשים עושות שלום. התחלתי, ככה בקטנה, בהצטרפות לניהול דף הפייסבוק של התנועה (לפני שנה ניהלה אותו מישהי אחת, היום אנחנו כבר צוות של ארבע), וכפי שהוזהרתי מראש – מהר מאוד נסחפתי לפעילות אדירה, אינטנסיבית ומעוררת השראה בכל יום ובכל רחבי הארץ. הדבר השני שקרה לי – לא פחות מדהים – הוא הזדמנות מקצועית מעולה: קיבלתי מינוי לשנת הלימודים הנוכחית כמרצה אורחת באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Visiting Assistant Professor). כך יצא שבאמצע הקיץ התמקמנו בארץ חדשה. על התפקיד הזה, על המעבר של כל המשפחה לקנדה למשך השנה הנוכחית, על ההוראה במקום כל כך שונה – על כל אלה אספר בהזדמנות. זה בהחלט ראוי לפוסט נפרד.

מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא ששני הדברים המדהימים האלה – הפעילות בנשים עושות שלום והמעבר לקנדה – התנגשו התנגשות חזיתית. וזה כאב. ממש כאב.

בחודש יולי, קצת לפני שנסענו, החלו ההכנות האינטנסיביות למסע השלום – האירוע השנתי הגדול של נשים עושות שלום, שלמעשה היה מקבץ של אירועים מקומיים רבים בכל רחבי הארץ במשך השבועיים שבין מוצאי ראש השנה לערב חג שני של סוכות. עוד הספקתי להיות בישיבה שבה נזרקו לאוויר כמה שמות אפשריים לאירוע, עד שנבחר השם ״מסע השלום״.

לפני הנסיעה לטורונטו הבטחתי לחברותיי שהן לא ירגישו שאני לא נמצאת. המשימות השוטפות שלי בנשים עושות שלום הן ברובן דיגיטליות, ואת כל אלה – כך אמרתי לחברותיי – לא משנה אם אני עושה מהמחשב שלי בגני יהודה או מהמחשב שלי בטורונטו. הן היו קצת סקפטיות, אבל שמחו לגלות שאני מקיימת את הבטחתי: גם אחרי המעבר לכאן, ועל אף הפרשי השעות, המשכתי עם אותן המשימות ובאותו הקצב.

קצת אחרי המעבר לקנדה, במקביל למשימות הרגילות שלי בתנועה, גם גויסתי לצוות המופלא שהיה אחראי על ארגון עשרות הסעות מכל רחבי הארץ לאירועים המרכזיים של המסע ולאירועי יום השיא בים המלח ובירושלים ביום ראשון האחרון. כך נשאבתי בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים של המסע, לעבודה אינטנסיבית כמעט מסביב לשעון. ודאי שלא הייתי היחידה – רחוק מזה. בארץ המשיכו מאות פעילות לעבוד גם הן מסביב לשעון בארגון האירועים. בכל שעה שבה שאלתי משהו באחת מקבוצות הווטסאפ הרבות של ארגון אירועי המסע, תמיד הייתה מי שענתה לי, אפילו אם בישראל היה כבר אמצע הלילה. מבחוץ אולי היה רושם שהכל פשוט זורם, אבל מי שלא הייתה מעורבת בהכנות לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לעצמה איזו לוגיסטיקה מטורפת כרוכה בארגון אירועים מקומיים יומיים בכל הארץ במשך שבועיים, בסנכרון ביניהם, בהתמודדות עם בלת״מים של הרגע האחרון, בארגון ההסעות לאירועים, בקשר הרציף עם ערוצי תקשורת רבים, ועוד. קשה לתאר כמה רבות השותפוֹת (וגם השותפים) לעבודה הזו – אני אפילו לא מנסה לגבש רשימה שמית כי הן המונות רבות. וכמה זמן ואנרגיה השקיעה כל אחת ואחת בארגון המסע ואיזו מסירות אדירה ניכרת מכל פעולה בדרך! הכל כמובן בהתנדבות, או כפי שנהוג לכנות זאת אצלנו: על״ת. אין לי מילים לתאר כמה כוח ואנרגיה אני מקבלת מלהיות חלק מכל זה.

והעבודה הקשה השתלמה! מסע השלום היה מוצלח בכל קנה מידה אפשרי, והרבה יותר מהציפיות של כולנו, שהיו גבוהות מלכתחילה. בכל יום שעבר התחזקו בנו לא רק התחושה שהשלום מתקרב בצעדי ענק, אלא גם הידיעה שהתנועה האדירה הזו יכולה להשיג ולעשות כל מה שהיא הוגה וחולמת עליו.

כן זה אפשרי!

צילום: פיני סילוק

אבל המרחק. המרחק היה לי קשה הרבה יותר ממה שציפיתי. לפני הנסיעה חשבתי שאירועי מסע השלום יהיו מלווים בצביטה בלב על כך שאני לא שם. לא ציפיתי שזה ירגיש יותר כמו בעיטה חזקה. כמו החוט הזה שקושר בין לבבות של הורים וילדים ומכאיב מאוד כשהוא נמתח. לא סתם כתבתי בפייסבוק על התמונה הזו, שצילמתי במשרד שלי בזמן הצפייה בשידור החי מהאירוע בנצרת, ש״לבי במזרח״. זו לא הייתה מטאפורה, אלא תחושה פיזית אמתית.

לשבת מול המחשב, לתפעל מרחוק את השידורים החיים של אירועי המסע בדף הפייסבוק של התנועה, לצפות בהם, לבכות מהתרגשות ולכאוב את המרחק.

הרגשתי קרועה. מצד אחד, דווקא זה שהייתי רחוקה פיזית היה יתרון גדול בהרבה מובנים. בזכות הפרשי השעות יכולנו לתת תמיכה של 24 שעות במייל התמיכה של אתר הכרטיסים להסעות. בכל ערב שלי, כשכולן בארץ תפסו כמה שעות בודדות של שינה בין יום אחד של המסע ליום הבא, כתבתי את הסיכום של יום המסע שחלף – הסיכום שפורסם בבוקר בדף הפייסבוק שלנו יחד עם הקליפ היומי. בכל לילה, לפני שהלכתי לישון, הכנתי דו״ח שמסכם את המצב העדכני של מכירת הכרטיסים להסעות ושותפותיי המעולות לצוות ההסעות יכלו להמשיך לעבוד במרץ מנקודה זו כשאני הלכתי לישון. כשכולן היו בשטח או בדרכים, יכולתי להיות זמינה מול המחשב למשימות המטה (או כמו שקראתי לזה ביני לביני: חש״ל – חדר שלום). כשכולן היו על האוטובוסים לים המלח בבוקר של יום השיא של המסע וטיפלו בכל מה שהיה צריך לטפל בשטח, יכולתי להמשיך להוציא את האימיילים וההודעות לנוסעות ההסעות שיצאו בצהרים לירושלים. עבודת צוות אינטנסיבית ומושלמת שהטכנולוגיה איפשרה לי לקחת חלק פעיל מאוד בתוכה. לקראת יום השיא של המסע עבדתי מול המחשב 25 שעות רצופות, מזריחה אחת לזריחה שניה, ולא הרגשתי אפילו טיפת עייפות. האדרנלין, ההתרגשות, הידיעה שאני חלק מהדבר הנפלא הזה – כל אלה השאירו אותי ערה בלי בעיה ועזרו לי להגיע לרמות חדשות (ודי מוטרפות) של מולטי-טסקינג. איזה סיפוק אדיר!

מצד שני, לאורך כל המסע, ובמיוחד ביום השיא שלו, הרגשתי שאני עובדת ועובדת ועובדת, אבל לא זוכה להנות מהפירות של העבודה הקשה הזו. כולן עבדו מאוד קשה מאוד כל הזמן, לקראת המסע ובמהלכו – רבות עבדו הרבה יותר קשה ממני. אבל לי לא היה הבונוס שבתחושת ההתעלות שחשו חברותיי שהיו באירועים, רקדו והתחבקו, שמעו את הנאומים מעוררי ההשראה, פגשו במדבר את אלפי השותפות הפלסטיניות שלנו, התרגשו מהעוצמות של מה שקורה בשטח. הן חורשות את הארץ ואני תקועה כאן מול המחשב. אפילו אין לי תמונות של עצמי למזכרת מהמסע הזה ומיום השיא שלו, חוץ מהתמונה הזו של שני מסכי מחשב, מיילים, שיחות ווטסאפ שמתנהלות כל הזמן במקביל, תמונות מרהיבות שמגיעות מהשטח, רשימת משימות וכוס אספרסו. אלו החוויות שלי מהמסע בכלל ומיום השיא בפרט. כעסתי. מאוד. אני אפילו לא יודעת על מי.

אבל איזה מזל שכבר מזמן למדתי שרגשות כאלה, שהם כאילו סותרים, יכולים להציף ביחד וזה בסדר והגיוני לגמרי. השמחה על ההזדמנות המקצועית ועל החוויה המשפחתית, הידיעה שבחרתי נכון בכך שנסעתי לקנדה וויתרתי על ההשתתפות במסע – יחד עם העצב הגדול על המרחק. הגאווה הגדולה על התרומה שלי להצלחת המסע וההתרגשות העצומה שמציפה אותי לנוכח התמונות שמגיעות מישראל, לצד הכאב הבלתי נסבל על זה שאני לא שם. כל התחושות האלה ביחד, והן לא מבטלות זו את זו.

ואיזה מזל גם שכבר מזמן למדתי לתת מקום של כבוד לכל התחושות האלה, לתת להן להציף אותי, לתת לעצמי לשקוע במערבולת שהן יצרו ולהגיע לקרקעית שלה, ואז לתת לעצמי לצוף בחזרה למעלה.

והנה, אחרי יומיים של סערת רגשות, יומיים של בכי שפורץ מידי פעם בלי הכנה מוקדמת – בכי שכבר לא יכולתי לדעת אם הוא נובע מההתרגשות, מהכאב והקושי, מהעייפות הגדולה, מנפילת המתח, או אולי מהכל ביחד. אחרי יומיים כאלה התעוררתי בבוקר והרגשתי ששוב יש לי אוויר. שאני יכולה להסתכל בתמונות ובסרטונים שממשיכים להגיע מהארץ ולהתרגש לגמרי. בלי ״אבל״ ובלי מטען ובלי כאב. ויחד עם ההרגשה הזו, פתאום העולם נראה אחרת ממה שהוא נראה לי בשבוע שעבר. אני הולכת בקמפוס אחרי שבוע שבו כמעט לא יצאתי מהבית, מסתכלת מסביב, והכל פתאום מרגיש שונה. הכל אחרת.

״איך אחרת?״ שאלה אותי חברה אהובה מהתנועה, כשסיפרתי לה על ההרגשה הזו.

״אחרת. לא יודעת להסביר את זה במילים. פשוט אחרת. כמו אחרי לידה – הרחוב נשאר אותו רחוב אבל כל הצבעים השתנו בבת אחת. ככה אחרת.״

פתאום גיליתי שמסע השלום יצר גם בי שינוי אדיר. שוב יכולתי להרגיש, אחרי הסערה הגדולה, שגם אם לא הייתי פיזית במסע, הייתי חלק בלתי נפרד ממנו. בעיקר, היה לי ברור שלנצח מסע השלום יהיה חלק בלתי נפרד ממני.

אז אין לי תמונה של עצמי צועדת ורוקדת בלבן ובטורקיז בערבות ים המלח (כלומר, אני תמיד יכולה להוסיף את עצמי בפוטושופ אבל זה לא יהיה אמין ליד חברותיי המזיעות והמאובקות). לא אוכל בעוד כך וכך שנים לדפדף באלבום הוירטואלי עם הנכדים שלי, להצביע על התמונות ולספר להם שסבתא שלהם הייתה ממש כאן, ברגע ההיסטורי הזה במדבר. אבל כן אוכל בעוד כך וכך שנים לשבת עם הנכדים שלי ולספר להם בגאווה שהשלום הזה, שהם חיים בו ורואים אותו כמעט כמובן מאליו – אני הייתי חלק מההמונות שעזרו להביא אותו.

ואם חשבתם או חשבתן שעכשיו, אחרי המסע, אנחנו נחות, תדעו שקבוצות הווטסאפ לא השתתקו לרגע ובמייל שלי כבר מחכות כמה בקשות לפרסום והפצה של אירועים שחברות התנועה ארגנו מיד לאחר המסע. אין מנוחה עד לשלום ואנחנו לא עוצרות עד הסכם מדיני!

עוד תמונות מרהיבות מיום השיא של מסע השלום: כאן.

6 thoughts on “לעשות שלום מרחוק”

  1. יעלי אהובה
    הלב מתכווץ…
    כמה הייתי רוצה שתהיי איתנו.
    למרות שהיית רחוקה זה הרגיש שאת לגמרי כאן איתנו.
    הידיעה שאת שם איפשרה לנו לישון
    אמנם מעט אבל עדיין לישון
    להתעורר בבוקר ולגלות את כל ההפתעות שהכנת לנו באקסל
    – עונג צרוף (זר לא יבין זאת…)
    הידיעה שאת תמיד שם ועונה במידי בווטסאפ נתנה לי הרגשת
    בטחון, הרגשה שאני לא לבד.
    בלילה האחרון הגענו לשיא – לא נראה לי שמישהו יכול לתאר לעצמו את הלחץ והעומס שהיינו בו
    וכמה אופטימיות היינו צריכות כדי לדעת שהכל יהיה בסדר.

    תודה יעלי יקרה ואהובה😍
    ב”צעדת ההסכם” את צועדת פיזית פה איתנו – כו, זה אפשרי!

    1. יעל יקרה.
      קראתי והתרגשתי עד כדי מחנק בגרון.
      הרגשתי את מעורבותך מרחוק בכל צעד ושעל במהלך ההכנות למסע, במסע עצמו וב”אפטר שוק”, ובהיותי חיית לילה הקל עליי מאד הפרש השעות בין קנדה לישראל…
      לא יכולה לדמיין איך כל זה היה קורה בלעדייך.
      מעריכה מאד מאד מאד.

  2. יעל, כמה אני מתרגשת מלקרוא את ההרגשות שלך!!!
    אני פתעום נכנסתי לצוות המדהים הזה, והרגשתי כלכך חשובה להיות בו ולעבוד כמה שיותר לעזור. וכך הכרתי אותך, באינטרנט, מקסימה, כאילו פה לידי, עוזרת לי להתמודד אם הבקשות.
    עוד נצעוד יחד בצעדת ההסכם, על בטוח. את ממש חלק חזק וחשוב מנשים עושות שלום.
    וכן זה אפשרי!

  3. יעלי יקרה,
    ריגשת אותי מאד. ההרגשה שלהיות בארץ רחוקה כשכולם בארץ בחוויה עצומה היא לא משהו שהוא זר לי, לכן קצת קצת מבינה לליבך ואיתך… רוצה לשתף, שלמרות שלא הייתי איתכם בדיגיטל או בהסעות, הרגשתי אותך המון גם לצרכי השטח, תמיד תמיד היית שם לתגובה בזמן אפס, גם בשעות שבאמת היית אמורה כבר להיות ישנה. אני זוכרת עוד נשים שמבקשות ממך ללכת לישון מעט, שמספיק כבר עם המשמרות הכפולות והמשולשות …
    שמחה שעתה הרחובות זוהרים לך בצבעים שונים – הרווחת זאת לגמרי ביושר – כפי שכתבת – כמו אחרי לידה.
    חיבוק גדול – ומחכות לך כאן עם המון אהבה 😘

  4. וואו!!! את מדהימה! תודה על עבודתך המופלאה ותודה שכתבת והמחשת כה יפה את עבודת המאחורי הקלעים האדירה של הנס הזה שנקרא נשים עושות שלום.
    בשנה שעברה היתה לי חוויה דומה לשלך. נאלצתי לעקוב אחר המסע מרחוק… תיארת את התחושות המעורבות כל כך במדוייק!
    בשנה הבאה נצעד יחד (עם עוד 100,000 אישה ואיש אינשאללה 🙂 )

  5. יעל יקרה

    קורא את דבריך ונזכר באותו אסטרונאוט שנשאר בחללית האם בזמן שחבריו יצאו לנחיתה ההיסטורית על הירח… מצד אחד הוא היה חלק מהצוות ומהפרוייקט ומצד שני הוא ראה את הנחיתה ההיסטורית על המסך…

    אבל בלעדיו כלום לא היה מתרחש ומתבצע. אם הוא לא היה שם לא היה להם לאן לחזור…

    מרגיש קצת אחראי להטרפת חייך במערבולות נעש, מצוות הדיגיטל ועד לפרוייקט הגיוס בחוף המערבי (שעוד ימשיך ויתן לנו תמיכה גדולה בהמשך הדרך), אבל לא מתחרט….(:

    חיבוק של הערכה גדולה ואהבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *