ח’אליסי והג’יהאד הפמיניסטי

האם “משחקי הכס” היא סידרה פמיניסטית? שאלה טובה שהתשובה לה אינה ברורה כלל. רשמיה של פמיניסטית אופטימית מחמש העונות הראשונות.

אזהרת ספוילרים חמורה: אם לא ראיתם/ן משחקי הכס ויש לכם/ן כוונות לראות, הפוסט הזה אינו בשבילכם/ן.
עוד אזהרה: כמו הסדרה עצמה, גם הפוסט הזה בהחלט לא מיועד לילדים ולילדות.

ובכן, בחשש מה ובאיחור לא אופנתי התיישבתי בראשית חופשת פסח לראות את העונות הראשונות של “משחקי הכס” ועד מוצאי יום העצמאות הצלחתי להשלים ארבע וחצי. בנזוגי, שכבר ראה את העונות האלה, לא ידע להעריך אם אוהב את הסדרה הזו או לא, כי היא רוויה באלימות ובכוחניות בכלל וכלפי נשים בפרט, אז החלטתי לבדוק בעצמי.

אגב, במילון, תחת הערך “אהבת אמת” כתוב: התחמקות מספוילרים במשך חצי עונה שישית כדי לחכות שאהובתך תשלים את חמש העונות הראשונות, ולהמשיך לצפות בסדרה יחד איתה. רק שתדעו.

הסדרה, אין ספק, היא אלימה מאוד. ראשים נכרתים שם באופן שגרתי, חרבות ננעצות בעיניים ובשאר איברים, גרונות משוספים, גברים ונשים עוברים עינויים אכזריים, ועוד כהנה וכהנה. גם היחס לנשים הוא בעייתי, בלשון המעטה. עירום נשי הוא מחזה נפוץ מאוד (עירום גברי הרבה פחות, ואת העובדה הזו ביקרה לא מזמן השחקנית אמיליה קלארק, הלא היא דאינריז טארגאריין אהובתי). רוב הנשים נמצאות במעמד חברתי נמוך מאוד, וגם אלו שמגיעות לעמדה של מנהיגות נתקלות במכשולים רבים על רקע היותן נשים. רוב הנשים בסדרה הן “נשים של” או “אמהות של” או “מיועדות ל” או זונות. כשאישה מפגינה כוח פיזי זה בדרך כלל נתפס על-ידי הדמויות האחרות כמפתיע; כשאישה מנצחת גבר בקרב זה נחשב כהשפלה מוחצת של הגבר; וכשנשים מפגינות כוח שלטוני היחס כלפיהן במקרים רבים הוא חשדני (במקרה הטוב). אונס של נשים הוא מעשה נפוץ מאוד לאורך כל העונות, החל מהפרק הראשון של הסדרה. הסדרה גם לוקה באוריינטליזם, ומידי מופיעים בה שבטים או עמים בעלי מאפיינים ערביים מובהקים (כמו הדת’ראקים בעונה הראשונה ובני הדורן בעונה החמישית), העונים על הדימוי השטחי של “הפרא האציל” שאותו מבקר אדוארד סעיד בספרו המפורסם.

אבל על אף כל המגרעות האלה, משחקי הכס, לפחות ארבע עונותיה הראשונות, יכולה להחשב בעיניי בקלות כסדרה פמיניסטית. בראש ובראשונה, יש בה דמויות נשיות ראשיות רבות והן ברובן דמויות מורכבות: אין בהן רק טוב או רק רע, רק תמימות או רק תככנות, רק חולשה או רק כוח. בכולן משולבות כל התכונות האלו זו בזו (כך הן גם הדמויות הגבריות בסדרה, מה שהופך אותה למצוינת). הסדרה גם עוברת את מבחן בכדל בקלות רבה: יש בה יותר משתי דמויות נשיות בעלות שם (כאמור, יש הרבה יותר משתי דמויות נשיות, והן לא רק בעלות שם אלא גם מורכבות ממש), יש בה סצנות רבות של נשים שמדברות זו עם זו, ובחלק גדול מהסצנות האלה השיחה אינה על גברים.

GOTladiesהנשים בסדרה נאבקות, מתמודדות ומפלסות את דרכן בהצלחה (ליתר דיוק: במידות שונות של הצלחה) בחברה שהיא סופר-פטריארכלית. הפטריארכליות של החברה הזו אף זוכה לביקורות לאורך הסדרה. היא אינה מובנת מאליה והמופעים הקשים שלה, בעיקר כלפי נשים, אינם נתפסים כ”טבעיים” או כמוצדקים, אלא מהווים חלק מהביקורת על החברה הזו. חשוב לזכור בהקשר הזה שהז’ארים של מד”ב ופנטזיה (כפי שכבר כתבתי כאן לפני כמה חודשים) משמשים ככלי רב עוצמה לביקורת על החברה האנושית.

אחת הנשים המרשימות בסדרה, שמצליחה לצבור כוח על אף הפטריארכליות המדכאת של החברה שבה היא חיה, היא דאינריז טארגריין. דאינריז מתחילה את דרכה כשהיא נמכרת על-ידי אחיה למנהיג daenarys-1024השבט הברברי, ח’אל דרוגו. דרוגו אונס אותה בלילה הראשון לנישואיהם, אך היא מוצאת דרך לחזק את מעמדה לצידו, גם מול השבט וגם בחדר המיטות. היא מתחילה להנות מהמין ככל שהיא הופכת להיות יותר אקטיבית וככל שהמין נעשה ברצון ובהסכמה. ועוד יותר מכך: הצופים רואים בבירור שגם הגבר הפראי, החזק, השרירי, השליט הכל-יכול נהנה יותר מיחסי מין עם שותפה אקטיבית מאשר עם אובייקטית פאסיבית.

אלמנט פמיניסטי מעניין נוסף בסדרה הוא הביקורת על שלטון כוחני, עד כדי הגחכתו. המלך ג’ופרי — אני חושבת שיוסכם על כלל צופי וצופות הסדרה — הוא התגלמותו הקיצונית של מלך כוחני ואלים שלא מצליח להשתלט על אנשיו. קצת פחות קיצוניים בהקשר הזה הם ת’יאון גרייג’וי, ששלטונו בוינטרפל קצר מאוד משום שהטרור שהוא מנסה להשליט על תושבי העיר לא מצליח להפוך אותו למנהיג יציב וחזק, ורמזי סנואו (לימים רמזי בולטון) שהופך להיות המענה של גרייג’וי ומוצג כסדיסט מטורף חסר תכלית.

לעומת זאת, מנהיגוּת חומלת — גם של גברים וגם של נשים — זוכה להאדרה בסדרה. לעומת ג’ופרי, ת’יאון ורמזי, מתוארת דאינריז בעונות הראשונות כמי שלוחמת לשחרור העבדים, קשובה לעם שלה ושולטת בו בבטחון רב בעיקר דרך החמלה ולא דרך הזרוע. אל בת-הלוויה שלה (שאותה שחררה דאינריז מעבדות) היא מתייחסת כשווה: בדרך-כלל ניתן לראות את שתיהן עומדות זו לצד זו באותו הגובה, ולא פעם המלכה מתייעצת עמה. בפינאלה המרשים של העונה השלישית, מעניקים תושבי יונקאי המשוחררים לדיאנריז את הכינוי “אמא” (Mhysa) ונושאים אותה על כפיהם.

tumblr_inline_nnh89fmBDQ1qajaz9_500

אך ככל שמתארך שלטונה של דאינריז ב”מפרץ העבדים” והיא נוקטת (בעיקר לקראת סוף העונה הרביעית ולאורך העונה החמישית) יותר ויותר שיטות הנחשבות “גבריות” של ענישה, נקמה והוצאה להורג, היא הולכת ומאבדת את הלגיטימציה שזכתה לה בתחילת הדרך מהעבדים שאותם היא שחררה, מהיועצים שלה ונדמה לי שגם מהצופים.

בסדרה לא חסרות גם דמויות גבריות, ובין היתר מנהיגים, שמאפיינת אותן חמלה ותבונה ולאו דווקא כוחניות: נד סטארק (שאיבד את ראשו, למרבה הצער, בסוף העונה הראשונה) היה כזה, טיריון לניסטר הוא במידה רבה כזה, וכך (לפרקים) גם ג’ון סנואו. גם בהקשר הזה, לא ניתן לחשוב על דמות כלשהי — נשית או גברית — שהיא לגמרי כוחנית או לגמרי חומלת, אך המסר הברור הוא ששלטון ומנהיגות אינם יכולים להתקיים לאורך זמן בכוח הזרוע בלבד.

עוד מרתקים לדעתי הם המסרים הפמיניסטיים המשולבים, לפעמים באגביות, לאורך הסדרה. למשל, אחד הקטעים הפמיניסטיים החזקים בעיניי מצוי בסצנה יחסית שולית ושקטה. אבל דווקא השקט שלה shaeמאפשר למסר הפמיניסטי לבהוק. בפרק ה-9 של העונה הראשונה מספר טיריון לשיי — אישה שזה עתה הכיר ושאותה יאהב במשך כמה עונות — על הפעם הראשונה והיחידה שבה התאהב עד אז. וכך הוא מספר: “הייתי בן 16 ורכבתי עם אחי ג’יימי, כשלפתע שמעתי צעקה. נערה רצה לשביל, בגדיה חצי-קרועים, ושני גברים רצו בעקבותיה. ג’יימי הבריח בקלות את הגברים בזמן שאני עטפתי אותה עם הגלימה שלי. לקחתי אותה לפונדק הקרוב והאכלתי אותה. שמה היה טיישה.” אחרי ארוחה גדולה והמון יין, מספר טיריון, הוא מצא את עצמו במיטתה. למחרת התברר לטיריון שטיישה היא זונה ושאחיו שילם לה כדי שתתחזה לנערה במצוקה ותשכב עם טיריון שעד אז היה חסר נסיון וחסר בטחון בסביבתן של נשים.
תגובתה של שיי לסיפור הזה היא קצרה וחדה: “היית צריך לדעת שהיא זונה.”
“באמת?” שואל טיריון, “הייתי בן 16 ושיכור.”
“נערה שכמעט נאנסה אינה מזמינה גבר למיטתה שעתיים לאחר מכן.” עונה שיי.

נדירים הם המקרים שבהם בתוכנית טלויזיה פופולרית מועבר מסר כה ברור וחד על האופן שבו נשים חוות אונס או נסיון לאונס.

אבל אז, לקראת סוף העונה הרביעית ובעיקר לאורך העונה החמישית, משהו בסדרה משתנה.

בעונה החמישית מתחזק מאוד האיפיון של נשים כתככניות, קנאיות ומניפולטיביות. אומנם, גם בארבע העונות הראשונות יש תככנות נשית, אבל היא הרבה פחות מובלטת. היא אינה מצטיירת כתכונה נשית מובהקת (בין היתר, משום שיש דגש רב גם על התככנות של הגברים — דגש שנעלם מהעונה החמישית). יותר מכך, בעונה החמישית, הרבה יותר מאשר בעונות הקודמות, התככנות והקנאה מהוות מאפיינים מרכזיים ביחסים בין הדמויות הנשיות בסדרה. שוב, זה לא שבארבע העונות הראשונות אין תככנות בין נשים — יש לא מעט. אבל בעונות הראשונות זה נדבך דרמתי אחד מבין רבים ביחסים המאוד מורכבים בין הנשים בסדרה, ואילו בעונה החמישית זה הופך להיות המאפיין העיקרי (ולעתים כמעט הבלעדי) של מערכות היחסים הנשיות. הן גם נענשות על כך בחומרה רבה (ראו, למשל, את גורלן של סרסיי ושל מרגריי). החלוקה בין גברים כוחניים לבין נשים מניפולטיביות וקנאיות הופכת להיות ברורה מאוד בעונה החמישית, ובכך נגררת הסדרה לסטריאוטיפים המגדריים הנדושים שמהם היא הצליחה להתחמק לאורך ארבע עונות.

אין זה מקרה שבסוף העונה הרביעית ובעיקר לאורך העונה החמישית רמזי בולטון הסדיסט מתוגמל על האלימות שכה מאפיינת אותו. רמזי גם עומד במרכזה של אחת הסצנות המבוקרות ביותר של הסדרה, המתרחשת בפרק ה-6 של העונה החמישית: סצנת האונס של סנסה סטארק, שזה עתה נישאה לו בכפיה. עוד לפני שראיתי את הפרק הזה, זכרתי ששמעתי בשנה שעברה דיון ציבורי סוער (כלומר, סערה של יום-יומיים בפייסבוק) על אונס ברוטלי שחורג אפילו מהסטנדרטים האלימים של הסדרה. אני חייבת להודות, די בצער, שיחסית למקרי אונס אלימים אחרים בסדרה ויחסית לאלימות הרווחת בסדרה בהקשרים אחרים, דווקא הסצנה הזו לא הייתה ברוטלית במיוחד. לא רק זאת, זו לא הפעם הראשונה בסדרה שבה מתרחש אונס של אישה צעירה על-ידי מי שזה עתה הפך להיות בעלה בכפיה. כאמור, אונס כזה התרחש כבר בפרק הראשון של הסדרה.

אבל אני לא מופתעת מכך שדווקא הסצנה הזו עוררה את התגובות הנזעמות. קודם כל, לא היה בה רק אלמנט של שליטה אלימה של הגבר באישה, כפי שהיה בסצנות אחרות בסדרה, אלא הודגשה במידה רבה גם ההשפלה של סנסה — באונס עצמו, במילים שקדמו לו ובהזמנה של ת’יאון גרייג’וי, מי שהיה בן-ביתה של סנסה בילדותה, לצפות בהשפלתה. גם ת’יאון עצמו, שבעונה הקודמת הפך ל”שפוט” של רמזי ול”לא-גבר” (לאחר שרמזי כרת את איבר מינו) מושפל בסצנה הזו. ההשפלה הזו של סנסה ושל ת’יאון אינה נחוצה לעלילה ואינה תורמת לה. היא השפלה לשם ההשפלה ועל כך הצופים לא היו מוכנים לעבור בשתיקה.

מה שעוד בולט בסצנה הזו הוא שהאונס של סנסה משמש בה בעיקר כמהלך רטורי שנועד להשוות בין רמזי בולטון לבין טיריון לאניסטר, שגם לו נישאה סנסה בכפיה בעונה הקודמת. טיריון, מספרת סנסה באופן מפורש שניות לפני שהיא נאנסת על-ידי רמזי, נהג בה בכבוד ולא נגע בה, לא בליל כלולותיהם ולא לאורך תקופת נישואיהם הקצרה עד שהיא הוברחה ממעלה המלכים. האונס של סנסה — ובעיקר סנסה עצמה — הם רק התפאורה בסצנה הזו, וגם בשל כך מוצדקות בעיניי הביקורות הזועמות.

אם בכל זאת לנסות להסתכל על כך מנקודת המבט של הפמיניסטית האופטימית, אין ספק שהסצנה הזו ראויה לביקורות שהוטחו בה, אבל עצם העובדה שהן התעוררו והוטחו מעודדת מאוד ומחזקת את ההרגשה שלי שהסדרה (או לפחות ארבע עונותיה הראשונות) הצליחה להעביר לצופות ולצופים מסרים פמיניסטיים ברורים. למיטב ידיעתי, הביקורות לא עסקו ישירות בשינויים המגדריים שחלו בעונה החמישית, אבל נדמה לי שהם קשורים לשינויים האלה. לו הייתה הסדרה ממשיכה את אותו קו פמיניסטי שאפיין את ארבע העונות הראשונות שלה, ההקשר של הסצנה הזו היה שונה לגמרי והיא הייתה מעוררת לדעתי הרבה פחות ביקורות (ואולי אף הייתה נחסכת מאיתנו לגמרי). במובן הזה, הביקורת אינה רק על הסצנה אלא על המגמה שמאפיינת את העונה כולה, ומשמח אותי שהשינוי הזה אינו עובר בשתיקה מצד הצופים.

את השינוי הזה הרגשתי כבר בפרקים הראשונים של העונה החמישית, ואף אמרתי לבנזוגי במהלך הצפיה, מתישהו באמצע העונה: משהו בכתיבה השתנה. הסקרנות לא נתנה לי מנוח והחלטתי לערוך מחקרון גוגל קטן. גיליתי שני דברים מרכזיים: האחד הוא שהכותב של סדרת הספרים, ג’ורג’ ר.ר. מרטין, שהוא גם יוצר הסדרה והיה הכותב הראשי של ארבע העונות הראשונות, הוריד הילוך בעונה החמישית (וגם בעונה השישית) כדי להשלים את כתיבתו של ספר נוסף בסדרת הספרים. ככל שהוא התרחק מכתיבת הסדרה הטלויזיונית, התרחקה הסדרה מהעלילה של הספרים. סצנת האונס של סנסה, למשל, כלל לא מתרחשת בספרים (כך לפחות לפי ד”ר גוגל). שנית, בעונה החמישית נעלמו הנשים מרשימת הכותבות, הכותבים, הבמאיות והבמאים של הסדרה. זו דוגמה מאלפת לחשיבות של המעורבות של נשים בתהליך היצירה ולמחיר של העדרן. אומנם, קשה לדעת מה השפיע יותר — הורדת ההילוך של מרטין או ההעלמות של הנשים, אך אין ספק ששני אלו יכולים לספק הסבר לשינוי המשמעותי והמורגש שחל בסדרה.

יכולתי להמשיך ולברבר עוד ועוד על הסדרה (לא הספקתי להשחיל בפוסט הזה ולו מילה אחת על אריה סטארק המהממת ועל בריאן האבירה שהיא דמות דון-קישוטית חזקה ונחושה אך בה בעת טראגית). במקום זאת, כדאי שארוץ לסיים סופסוף את העונה החמישית. איני יודעת מה קורה בעונה השישית (נא לא לגלות לי!) וגם לא בדקתי (בכוונה) מי כתבו ומי ביימו אותה. אבל כולי תקווה שהסדרה תשוב לפסים הפמיניסטיים שאפיינו אותה בארבע עונותיה הראשונות. בכל זאת, פמיניסטית אופטימית.

7 thoughts on “ח’אליסי והג’יהאד הפמיניסטי”

  1. Thanks for the post.
    Small correction: The Winterfell rape does occur in the books.
    It just doesn’t happen to Sansa, but rather to Jeyne Poole, a minor character whose plotline was assigned to Sansa in the TV version.

  2. פוסט נהדר, במיוחד כי אני, כמוך, צפיתי בשבועיים וחצי בכל פרקי הסידרה עד העונה השישית ממש לפני תחילת השידור (אבל גם קראתי את הספרים). אבל את לא יכולה להיות טועה יותר. הסידרה היא מופע מחפיר של שוביניזם פטריארכלי. את הטיעונים הבסיסיים כתבה טוב ממני האלילה האמיתית מיים ביאליק (המוכרת לך כבלוסום, או כאיימי פארה פאולר, תלוי בת כמה את) ותיכף מצרף לינק. מה ששכנע אותי הוא טיעון האונס. פרט לשימוש התכוף באונס כאמצעי שגרתי לקידום העלילה, איני מבין כיצד את יכולה לראות את מה שקרה בין חאליסי ודרוגו כמשהו שאינו אמירה נוסח ‘לא משנה אם היא מתנגדת בסוף היא תאהב את זה’. מה שהפוסט של מיים לא מתייחס אליו הוא הנקודה של ‘השליט הטוב’ לעומת ‘השליט האכזרי’. הדעה שלך כאן מאוד שגויה ועומדת בניגוד להצהרות מפורשות של מרטין, שהבעייה של ספרי פנטזיה רבים ובמיוחד שר הטבעות היא ששליט צריך להיות ‘טוב’ כדי להצליח, ואילו בעולמנו הלא מושלם שליט ‘טוב’ נכשל לרוב באופן מחפיר. זה אכן מאוד בולט בעלילה של דאינריז וערי מפרץ העבדים, שיש הרבה שרואים בה מטאפורה ליחסים בין אמריקה והמזה”ת והפלישה לעיראק. אז הנה מיים –

    http://groknation.com/women/game-of-thrones-is-back/

    1. תודה! חרגתי ממנהגי המחקרי והחלטתי לא לקרוא שום דבר שנכתב ברשת על משחקי הכס ופמיניזם לפני שאני כותבת את הפרשנות שלי, אבל זה בהחלט משהו שמעניין אותי ואני מתכוונת לחפור בו קצת בקרוב. שומרת לעצמי את הקישור לבלוג של מים (שאני מאוד מחבבת – אותו ואותה. היא מוכרת לי כגם וגם וגם, אגב). אני יכולה מאוד להבין את טיעון האונס וזו אכן אחת החולשות הגדולות של הסדרה. זה עדיין לא הופך אותה בעיניי לשוביניסטית.
      אני גם מאוד מסכימה עם הקישור בין דאינריז לבין האימפריאליזם האמריקאי – היא בהחלט מייצגת עקרונות ליברליים שתלטניים מובהקים (אבל הי, לא יכולתי להכניס בפוסט אחד את כל הביקורות ;)).
      לא הכרתי את ההצהרה של מרטין (וכאמור, לא קראתי את הספרים), אבל אני חושבת שגם אם הוא הצהיר ששליט טוב דינו להכשל, בסדרה ההצהרה הזו לא ממש באה לידי ביטוי.

      1. ועוד משהו לגבי דאינריז ויחסיה עם הח’אל: נכון שאפשר לפרש את ההנאה שלה מהמין כמסר ש”בסוף היא תהנה”, אבל אני בכל זאת מוצאת הצדקה לפרשנות שלי. זה לא שהיא התחילה להנות מהמין השתלטני, אלא היא התחילה להנות (וכך גם הוא) כשהיא התחילה להיות אקטיבית. זה מסר הפוך למסרים שמועברים בסרטי פורנו וסרטוני פורנו, שברובם השליטה והאלימות נתפסות כגורמים הכרחיים להנאה מסקס.

    2. טוב, אז הלכתי וקראתי את הפוסט של מים ביאליק. אני מחבבת אותה פלוס פלוס פלוס ומאוד אוהבת לקרוא בבלוג שלה מידי פעם. היא מבריקה וחדה ויש לה תובנות נהדרות על החיים ובכלל.
      אבל
      היא לא ראתה את הסדרה. היא ראתה כמה קטעים מתוך הסדרה ודיברה עם מעריצים שלה. הפוסט שלה מפרט את המגרעות שפורטו גם אצלי – ואני לחלוטין לא מזלזלת בהם. אני כמובן גם מסכימה עם הקריאה שלה לדבר על אלימות כלפי נשים ולהילחם בכך כחברה. אבל היא בכלל לא מתייחסת למורכבות של הסדרה (וגם לא יכולה להתייחס כי היא לא צפתה בה). להגיד שנשים משמשות בסדרה כקישוט בלבד (או בעיקר) זו טענה מאוד בעייתית לנוכח הדמויות הנשיות הרבות והמורכבות. גם התשובות שלה לביקורות אפשריות הן חלקיות מאוד, כי מלכתחילה היא מעלה ביקורות חלקיות בלבד. למשל, אני ממש מסכימה עם כך שהטענה ש”זו רק סדרה” היא לא תשובה רלוונטית לביקורות על ההיבטים השוביניסטיים של הסדרה (כמו שאני לא מקבלת את הטענה “זו רק בדיחה” על “הומור” שוביניסטי). אבל היא בכלל לא מתייחסת לטיעונים מהותיים על הסדרה עצמה, שסותרים את הטענות שלה בפוסט, כמו המורכבות של הדמויות, המסרים הפמיניסטיים שכן מועברים בה ועוד (אני יכולה להמשיך לצטט את עצמי, אבל אין צורך). זה לא מפתיע, לנוכח העובדה שהיא פשוט לא צפתה בסדרה…
      בקיצור, עם כל אהבתי למים ביאליק, אני חושבת שבמקרה הזה היא עשתה לעצמה חיים קלים מידי ונפלה למלכודת של ביקורת יצירה שלמה על סמך הצצה קטנטונת לחלקיק קטן מתוכה.

  3. מעניין מאד, מקווה לעוד פוסטים בנושא!
    הארת את עיניי לגבי העובדה שאין נשים ככותבות או במאיות ואולי גם זה תורם להדרדרות הסדרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *