הצד המואר של הירח

אחת המחמאות הכי שוות שקיבלתי פעם מחברה היא שאני תמיד משתדלת לראות את הצד המואר של הירח. כן, כזו אני בדרך כלל — אופטימית חסרת תקנה.

החלום שלי, כבר כתבתי על זה כאן פעם, הוא לייסד את זרם הפמיניזם האופטימי. כאישה פמיניסטית וכחוקרת פמיניסטית אני, כמובן, נוטה לביקורתיות. אי-שוויון, אי-צדק, הטיות מגדריות, הנחות מגדריות, אלימות מגדרית, בדיחות (לא מצחיקות!) שמבוססות על תפיסות דכאניות רווחות — את כל אלה אני מזהה בקלות, כמעט בלי להתאמץ. אבל אני גם משתדלת לזהות ולהדגיש את ההשגים, את השינויים, את הרוחות הטובות שמנשבות. אני מסתכלת אחורה 100 או 200 שנה וברור לי שמצבן החברתי של נשים היום טוב הרבה יותר ממצבן של הנשים במאות הקודמות. המאבקים הפמיניסטיים של המאות האחרונות נתקלו במחסומים רבים, אבל הובילו להצלחות מרשימות, וכל דור פמיניסטי חדש בונה ונבנה על ההישגים של הדור הקודם. מעבר לראיה האופטימית, יש בכך, לדעתי, הוקרת כבוד לדורות הקודמים של הפמיניסטיות (ולא רק ביקורת על התפיסות שלהן או על מה שהן לא עשו או לא הצליחו לעשות). אני גם בטוחה ממש שהנכדות שלנו יגדלו בעולם שוויוני יותר. כמשפטנית, אני מודעת לקשיים הרבים של קידום שינויים חברתיים בכלל ומאבקים פמיניסטיים בפרט באמצעות המשפט, אבל אני בכל זאת מאמינה בכוח של המשפט לשנות. אחרת בשביל מה אני כותבת הררי מילים?

גם בחיים האישיים אני מעדיפה להאמין בטוב של גברים ושל נשים, לצד הידיעה שבכולנו טמון גם זרע של רוע ושהרוע הזה יכול לפעמים להיות מופנה כלפיי וכלפי הקרובות והקרובים אליי. אני מעדיפה לחשוב שבדרך כלל קורים ויקרו לי דברים טובים, גם אם החיים מנחיתים עליי מכות לא פשוטות מידי פעם, ומעדיפה למצוא בתוך הקושי גם את הטוב. לא תמיד אפשר לראות את הטוב, בטח לא בתוך האבל, כשהכל מסביב נראה שחור. לכן אני מקפידה לתת מקום לאבל, לעצב ולכאב ולא תשמעו אותי אומרת “תהיי חזקה”. תנו להתאבל בשקט! גם כשמדובר בפכים קטנים ולא באסונות גדולים, אני משתדלת לא לנסות לעודד אחרים (או את עצמי) באמצעות אמירות כמו: “יהיה בסדר! הכל לטובה!” או “זה לא נורא, שום אסון לא קרה”. אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי כאלה דברים הכעס והקושי רק מתעצמים. אבל אני כן משתדלת לראות, אפילו בדיעבד, את הטוב שצומח מהפכים הקטנים ומהדברים הכי נוראיים: את הכוחות שאני מגלה בעצמי, את הטוב של האנשים שנרתמים לעזור ולתמוך ואת החברויות האמיצות שנובטות ברגעים הכי קשים. למעשה, אני חושבת שדווקא היכולת לקבל את הכאב, את הכעס ואת הקושי, לתת להם מקום ולהכיל אותם, היא שעוזרת לי בהמשך לראות גם את הטוב.

אז כן, אני יודעת שלאופטימיות שלי יש מחיר, לפעמים די כבד: מידי פעם אקבל פטיש על הראש מהיקום או סתם מאנשים אחרים. אלה החיים. אני יודעת שלפעמים דברים רעים קורים פשוט כי הם קורים, ללא סיבה מיוחדת ובלי שנוכל לשלוט בהם. והם קורים גם לאנשים טובים. חברה חכמה אמרה לי פעם שהכי קל להיות פסימית, כי אז או שאני מגלה שצדקתי או שאני מופתעת לטובה. אבל אני לא מוכנה להעביר את ימיי בעולם הזה בציפייה לפטישים רק כדי לא להיות מופתעת כשהם נוחתים לי על הראש. אני מעדיפה (לפחות רוב הזמן) לחייך.

את היכולת לראות את החיים ואת הטוב, ולא פחות מכך — את היכולת לרצות לראות את החיים ואת הטוב, מצאתי לפני כמה שנים בסצנת הסיום המופלאה של סדרת המופת “עמוק באדמה” (Six Feet Under).

[אזהרת ספויילר חשובה: אם טרם ראית את הסדרה ויש לך כוונה לעשות את זה, גש/י לטורנט הקרוב לביתך וצפה/י בסדרה על חמש עונותיה לפני קריאת החלק האחרון של הפוסט הזה.]

סצנת הסיום מתחילה בפרידה של קלייר מבני משפחתה שעוד נותרו בחיים, בדרך לחיים החדשים שהיא בונה לעצמה. קלייר, בת 22 בעת סיום הסדרה, הייתה הבת הצעירה במשפחה שבבעלותה בית לוויות. היא גדלה לתוך המוות ובתוכו. אבא שלה נהרג בהתנגשות עם אוטובוס בפרק הראשון של הסדרה וכל פרק לאחר מכן מתחיל במוות של מישהו (שאחר כך מגיע להכנה לקבורה ולטקס אשכבה בבית הלוויות של המשפחה). מיתות שונות וחלקן ממש משונות. הקרובים לה, כולל אחיה הגדול והאהוב, מתים לאורך שנות הסדרה. המוות נמצא שם בכל רגע ובכל פינה. לכן, אין זה פלא שכשקלייר נכנסת לאוטו, מכניסה את הדיסק ונוסעת אל עבר העתיד שלה, מלווה הנסיעה הזו במוות: הצופים זוכים להצצה ברגעיהם האחרונים של גיבורי הסדרה שעוד נותרו בחיים. בסוף כל סצנת מוות כזו מוצגים שם הדמות, שנת הלידה שלה ושנת מותה. לכאורה, סיום קודר שהולם סדרה קודרת מאוד. אבל בעצם רוב הדמויות (אם כי לא כולן) זוכות לחיים ארוכים למדיי וטובים. חלקן (בעיקר הנשים — שזו בחירה מעניינת) מתות בשיבה טובה ממש. כל הדמויות, למעט אחת, מתות כשלצידן לפחות אדם אהוב אחד, ולפעמים כמה. המשפחה, האהבה, הביחד והשמחות כל הזמן ברקע. בדקות האלה אנחנו, הצופות והצופים, זוכים גם להצצה לילדים שנולדו וגדלו, לחתונה של קלייר, לפיקניק משפחתי מהנה ומחייך, לחיים טובים ושלווים. ואת כל הטוב הזה מלווה השיר המהפנט Breathe Me של הזמרת Sia.

המוות של קלייר, שמגיעה לגיל המופלג של 102, מוצג אחרון בסצנה הזו. המצלמה מתמקדת בעיניים הזקנות והמעורפלות שלה, ומשם שבים הצופים ורואים את העיניים של קלייר הצעירה, הנוהגת. באותו רגע קשה לדעת אם המיתות שראינו זה עתה הן מה שקורה באמת (כלומר, הצצה לעתיד הפיקטיבי של גיבורי הסדרה וגיבורות הסדרה), או שכל זה הוא חלק ממחשבותיה של קלייר בזמן הנהיגה. אני זוכרת שכשראיתי את הסצנה הזו לראשונה, חשבתי לעצמי שכל אחת מהאפשרויות האלו יפה ואופטימית: גם זו שמעניקה לרוב דמויות שנותרו חיים טובים וארוכים וחוסכת מרובן את המיתות הטראגיות שאפיינו את הסדרה כולה, וגם זו שגורסת שאלו מחשבותיה של קלייר על העתיד. חשבתי לעצמי שאם אישה צעירה שגדלה עם המוות יכולה לדמיין לעצמה ולאהוביה ואהובותיה חיים טובים וארוכים ומיתות שלוות, אם היא יכולה לסמוך על היקום ולראות את הצד המואר של הירח, האופטימיות בכל זאת יכולה לנצח.

שיהיה לנו סופשבוע שמח ואופטימי!

 

4 thoughts on “הצד המואר של הירח”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *