כל הפרטים (כמעט)

אני זוכרת שהייתי עייפה. עדיין בתוך מחלת הנשיקה שהתגלתה אצלי כמה שבועות קודם לכן. בכל זאת נסעתי ביום שישי בבוקר לפתח תקוה למפגש עם חברות מהקומונה התפוזית שלי. כל אחת הביאה בגדים שהיא כבר לא רוצה והפכנו את המפגש למסיבת החלפות. אני זוכרת שמצאתי קרדיגן לבן עבה ונעים. לבשתי אותו אחר כך בימים הארוכים של השהיה ליד טיפול נמרץ ובהמשך במחלקה הכירורגית.

אני זוכרת שלקראת סוף המפגש הרגשתי שאין לי כוח לחזור הביתה רק כדי לנסוע בערב שוב לפתח תקוה לארוחת שבת. הודעתי בבית שאני נוסעת ישר לאמא שלי וששאר בני המשפחה יצטרפו אליי בערב.

אני זוכרת ששכבתי על הספה בסלון בזמן שאמא שלי ושמעון, בן הזוג שלה, בישלו את ארוחת ערב שבת. הביאו לי שמיכה, הכינו לי תה. שוב הייתי כמו ילדה.

אני זוכרת שבערב הגיעו החבר’ה שלי והגיעו עוד בני ובנות משפחה. ערב שישי משפחתי ונעים, כמו הרבה אחרים שהיו לנו אצל אמא.

אני זוכרת שבכורי נשאר לישון אצלה (כרגיל) ואנחנו חזרנו הביתה.

אני זוכרת שבשבת בצהרים הם הגיעו אלינו — אמא שלי ושמעון. החזירו את הבכור הביתה ונשארו אצלנו כמה שעות. שמעון עזר לנו לכסות את הגדר בחצר שלנו במשטחי במבוק, כדי שהכלבה שלנו לא תוכל לצאת להסתובב לבד ולא תעלם לנו שוב לכמה ימים.

אני זוכרת שאמא שלי ואני ישבנו עם כוס קפה על כסאות באמצע הגינה ותכננו יחד את יום ההולדת ה-89 של סבא שלי שחל שבוע אחר כך. אם שוב תהיה שבת יפה כזו, נוכל לעשות את זה כאן בחצר. על מסך הטלפון התחילו להופיע מבזקים על שריפה גדולה באיקאה בנתניה.

אני זוכרת שהכנתי לשמעון פיתה לדרך, כי מאיתנו הוא נסע ישר לאילת.

אני זוכרת שביום שלישי אחר הצהרים לא ויתרתי על שיעור אירובי למרות המחלה שהחלישה אותי מאוד. אני מבטיחה לשמור על עצמי ולנוח מידי פעם. אחרי השיעור קפצתי לדודה שלי לקחת ממנה ספר לימוד באנגלית לאחד הילדים. המשכנו לתכנן את המפגש המשפחתי בשבת לכבוד יום ההולדת של סבא. בטלויזיה שדלקה ברקע היה קטע חדשותי משעשע על אישה זקנה שהבריחה שודד. אחר כך פרסמתי קישור לקטע הזה בפייסבוק תחת הכותרת “סבתא זפטה”.

אני זוכרת שמאוחר יותר בערב, אחרי שהילדים נרדמו, ראיתי עם דן פרק של “האנטומיה של גריי”. התלבטתי מאוד אם ללכת בעוד יומיים למפגש חברתי של פורום “נשים בספורט”, למרות שלמחרת בבוקר אני עומדת לרוץ 5 ק”מ במרוץ סביון וצריכה להקצות את האנרגיה שלי בזהירות רבה. אני זוכרת שאמרתי לדן שיהיה לי קשה לפספס את המפגש, אבל כנראה זה יהיה הדבר הנכון לעשות.

אני זוכרת שהטלפון של הבית צלצל בשעה 22:45 ועל הקו הייתה הדודה שלי, אחות של אמא שלי. התקשרו אליה עכשיו מחדר המיון בתל השומר — המספר שלה היה המספר האחרון שחויג מהטלפון של אמא שלי. תתקשרי לטלפון של אמא, היא אומרת לי.

אני זוכרת את השיחה עם האחות שענתה לי. בואי מהר לכאן, ותגידי גם לאחותך לבוא ואני מבינה שאחיך בחו”ל — צריך להגיד לו שיחזור מהר. אני זוכרת שביקשתי ממנה להגיד לי אם היא עדיין בחיים. כן. היא בחיים. אבל פצועה מאוד קשה.

אני זוכרת את הסווטשרט האדום ששלפתי מהארון ואת הג’ינס. את המונית שהזמנתי. את הטלפון לאחותי. את הטלפון לדודה השניה שלי מהדרך. את הבקשה לאצבעות ולתפילות שכתבתי תוך כדי הנסיעה בקומונה שלי בתפוז. את נהג המונית שראה שאני נסערת ואמר לי כשהגענו למיון: עכשיו הכל בידי שמים.

אני זוכרת את השיחה הראשונה עם הרופא מהמיון. שאלתי אותו אם יש מוות מוחי. לא. יש גלים. אבל לא ברור מה באמת קורה.

אני זוכרת את השבועיים שהגיעו אחרי אותו ערב. את הימים הארוכים שבילינו בבית החולים. את השיחות עם הרופאים. את השיחות עם הילדים. את הרגעים שבהם היה נדמה שיש תקווה. את הרגע שבו הבנתי שאין.

את הכל אני זוכרת לפרטי פרטים.

ורק דבר אחד אני לא מצליחה לזכור: אם מהרגע שבו נפרדנו אצלי בבית בשבת אחר הצהרים ועד הרגע שבו הגיע הטלפון ביום שלישי בערב דיברתי איתה. ומה היו המילים האחרונות שאמרה לי.

חמש שנים.


 

IMG_1469A time it was, and what a time it was, it was
A time of innocence
A time of confidences

Long ago it must be
I have a photograph
Preserve your memories
They’re all that’s left you

13 thoughts on “כל הפרטים (כמעט)”

  1. יעלי…
    בין המילים אפשר להרגיש, פיזית, את הכאב שכואב עד היום.
    אני זוכרת את הרגעים האלו, את התפילות, התחנונים, הדמעות.
    מחבקת אותך גם עכשיו. תמיד.

  2. כל דקה זכורה היטב ….. הדקה של היום למחרת כשדודה כרמלה התקשרה …. כל-כך שמחתי לשמוע את קולה והמחשבות בראש נעות במהירות של צנטריפוגה …… פוחדת לשאול מה קרה ללא המשפטים המאפיינים שיחת חולין …… והצנטריפוגה נעצרה באחת! …. והתפילה עם התקווה ניסו לתפוס תנופה ללא הצלחה.

    אחרי שנפרדתי יחד עם כולם ….. הראשונה שהתקשרתי אליה היתה עלמה שלא פגשה בה מעולם אבל מילדות היתה חלק במשחק שלנו …. העלמה היום בת עשרים וחמש וקוראים לה נועה…. האחיינית שלי ….. ואמרתי לה ״נועה׳לה איה כבר לא גרה לא באילת, לא בפתח תקווה היא עכשיו שומרת עלינו אוהביה מהשמים״
    נועה לא פגשה את איה מעולם אך דמעה גדולה גדולה נשרה …..

    מחבקת אתכם תמיד. ❤️

  3. שבת בבוקר,,,השעה שבע ליתר דיוק, לקום אל תוך הדממה ולהביט בשולחן העבודה שבמחשב, בו מוצגים בסרט תמונות יקיריי מכל התקופות,,,.
    לראות את תמונת האשה איתה חייתי שבע-עשר שנים של חברות וזוגיות מושלמת. ולראות את התמונות של כל הילדים והנכדים שלי ושלה, שכולם יודעים ויעידו כי בעצם הם היו שלנו…..עד היום! והכל בזכותה.
    כהרגלי נכנס ל”פייס” לעדכן ולהתעדכן עם חברים ומשפחה, ואז מוצא את הקטע המרגש של הבת הבכורה של איה.,שמילותיו מזכירים לי את הימים אחרונים ששהיתי ליד המיטה בטיפול נמרץ. ימים בהם קיימתי שיחות אין ספור עם החברה שלי, כהגלנו משך שבע עשרה שנה, ועד היום זוכר כיצד ב-20 לפברואר היא מודיעה לי כי מחר, יהיה זה הלילה האחרון שלנו יחד. ולא עזרו לי כל הבקשות והתחינות, כהגלה היא שלטה בכל רגע בחייה ואף בזה.

  4. אני לא מכירה אותך אבל זה קפץ לי בפיד וקראתי הכל בנשימה אחת. עשית לי צמרמורת ודמעות. מרגישים את הגעגוע שלך דרך המילים ודרך השאלה הזו שלא מרפה. כתבת יפהפה. תודה.

  5. וואו יעל..העלתה לי זיכרונות..והכאב פתאום שוב צף..ועדיין לא להאמין שאיה לא נמצאת…! הייתה לך אמא נדירה..הרוגע שלה..השפה שלה..העדינות שלה תמידדד השראה למסיבה את הנחת..הנעימות..אי אפשר שלא להיזכר בה מידיי פעם..וזה עדיין קשה להפנים שאיה איננה עוד..מה שאפשר לעשות זה רק לזכור את כל הרגעים..המעג..הסיטואציות איתה ..לחייך ולהודות על שהייתה בחיינו!!
    אוהבת אותך בובה❣

  6. וואו יעל..העלת לי זיכרונות..והכאב פתאום שוב צף..ועדיין לא להאמין שאיה לא נמצאת…! הייתה לך אמא נדירה..הרוגע שלה..השפה שלה..העדינות שלה תמידדד השרתה לסביבה את הנחת..הנעימות..אי אפשר שלא להיזכר בה מידיי פעם..וזה עדיין קשה להפנים שאיה איננה עוד..מה שאפשר לעשות זה רק לזכור את כל הרגעים..המעג..הסיטואציות איתה ..לחייך ולהודות על שהייתה בחיינו!!
    אוהבת אותך בובה❣

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *