אות חיים

או: איך למדתי לשחק שש-בש בזמן שאבא שלי עמד בפני משפט צבאי

באמצע 1993, כמה חודשים אחרי מותו של אבי, אמי סיפרה לי סיפור די מדהים. מסוג הסיפורים המשפחתיים שאם לא היה להם תעוד בעיתונים לא הייתי מאמינה שקרו באמת. מסוג הסיפורים שהם מצד אחד מאוד אישיים ומצד שני שלובים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מכיוון שאי אפשר לספר את הסיפור המשפחתי בלי להבין את ההקשר הציבורי, הפוסט הנוכחי ישלב בין שני אלו לכל אורכו.

הסיפור המשולב מתחיל ב-1973, בהקמתה של היחידה לאיתור נעדרים — יחידת אית”ן, אבל הסיפור הציבורי מתחיל עשור לפני שהיחידה נוסדה. בשנת 1963 החל ד”ר שלמה בן אלקנה, איש משטרה ישראלי ומומחה לאיתור נעדרים, לפתור תעלומות היסטוריות ולמצוא אנשים שנעלמו. בין היתר, הוא איתר את מקום קבורתם של שלושה יהודים שנרצחו ב-1938 ליד עתלית ומקום קבורתם לא נודע, 14 חללים שנהרגו במתקפה על גשר אכזיב ב-1946, והסיפור המפורסם ביותר שאותו פענח בן אלקנה: מקום קבורתו של אבשלום פיינברג מניל”י. פיינברג נעלם ב-1917 כאשר ברח מהטורקים. היו שמועות על מקום בסיני שבו קבור יהודי וצומח בו עץ דקל, כי לפיינברג היו תמרים בכיס כאשר נהרג. לאחר שהשטח נכבש ע”י ישראל ב-1967, במלחמת ששת הימים, בן אלקנה יצא לסיני, איתר את שרידי גופתו של פיינברג כק”מ דרומית לרפיח, והביא אותו לקבורה בהר הרצל.

ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, ובתוך כל הבלגן והפשלות, נוצרה תוך כמה ימים רשימה של אלפי חיילים שאף אחד לא ידע איפה הם. חלק מהם לא באמת נעדרו, אלא נעו בין יחידות ומקומות בלי רישום מסודר, חלק נהרגו ולא זוהו, חלק נהרגו ולא נמצאו וחלק נפלו בשבי. ב-15 באוקטובר פנו אנשי להק כוח אדם של חיל האוויר לבן אלקנה, וביקשו ממנו להקים צוות לאיתור הנעדרים של חיל-האוויר. עבודת האיתור החלה לשאת פירות.

במקביל, פנה ראש אגף כוח אדם לקצין בשם יעקב הראל, כדי להקים צוות מקביל עבור יחידות היבשה. הראל קיבץ צוות שכלל אנשי משטרה צבאית חוקרת ומשפטנים.

אבי בהט

אחד מהם היה אבא שלי, אבי בהט.

מלחמת יום הכיפורים שהחלה 10 ימים לפני שמלאו לו 21, תפסה אותו כעתודאי שנה ג’ למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא נשלף מספסל הלימודים וגויס ליחידה.

בראשית 1974 החלו שני הצוותים — של חיל האוויר בראשות בן אלקנה והכללי בראשות יעקב הראל — לפעול ביחד. הם פעלו בשטח מצרים, בתיאום עם המצרים, אספו כל פירור מידע אפשרי ונחלו הצלחות רבות באיתור חיילים שנהרגו במהלך הקרבות אך לא היה ברור היכן נקברו.

למרבה הצער, אחד החללים היה החבר הכי טוב של אבא שלי, דני בירו, שנהרג בגבול מצרים ונקבר זמנית בקבר אחים ליד קיבוץ בארי.

בפעמים שבהן אבא שלי סיפר על התקופה הזו, הוא הדהים את השומעים ואת השומעות כשזכר, גם שנים רבות אחרי, את השמות המלאים ואת המספרים האישיים של עשרות הנעדרים שעל חיפושם הוא היה אחראי.

בתחילת יולי 1974 הסתיים ההסכם עם המצרים לחיפושים בשטחיהם והצוותים התפרקו.

אבא שלי התחתן, הפך לאב לשתי בנות (אחותי הקטנה ואני), ושירת כפרקליט צבאי וכמפקד בקורס קציני שלישות.

במשך השנים שלאחר המלחמה השקיע בן אלקנה מאמצים רבים כדי למסד את היחידה, כך שתפעל גם בזמני רגיעה ולא רק בשעת חירום. בסופו של דבר הוא הצליח, תחילה בחיל האוויר ולאחר מכן בצבא באופן כללי. בראשית שנות השמונים כונס מחדש באגף כוח אדם מרכז איתור נעדרים בראשותו של יעקב הראל.

אבא שלי חזר ליחידה.

במשך כמה שנים של שקט יחסי שקדו שתי היחידות על פיתוח תורת הפעילות ושיטות לאיתור נעדרים בצבא בעת מלחמה. מלחמת לבנון הראשונה שפרצה בשנת 1982 מצאה את היחידות מוכנות לפעילות.

אחד מסיפורי היחידה המפורסמים היה החיפוש אחר נעדרי קרב סולטן יעקב. בלילה שבין 10 ל-11 ביוני 1982, ימים ספורים לאחר תחילתה של המלחמה, לחם כוח שריון של צה”ל מול כוח סורי על צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב בבקאע שבלבנון. כשל מודיעיני חמור הוביל לתוצאות קשות מאוד. לצה”ל היו 20 הרוגים, 40 פצועים, ושישה נעדרים. בהתחלה לא היה מידע על אף אחד מהנעדרים, אך זמן לא רב לאחר הקרב הודיעו הסורים ששניים מהם — אריה ליברמן וזוהר ליפשיץ שנפל בקרב — מוחזקים אצלם. על ארבעה נעדרים נוספים — חזי שי, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן — לא היה כל מידע. אנשי אמ”ן (בניגוד לדעת היחידה לאיתור נעדרים) הודיעו למשפחות שיקיריהן כנראה לא בחיים. איריס, אשתו של חזי שי, שהיתה אז בהריון עם בתם הבכורה של בני הזוג, הודיעה שאינה מקבלת את ההודעה, שהיא מעבירה לממשלה את האחריות לגורלו, ושהיא מתחילה לסרוג לו סוודר שיחכה לו כאשר ישוב.

ב-4 בספטמבר 1982 נפלו בשבי שמונה חיילי נח”ל נוספים באחת התקריות המביכות של החטיבה במוצב אריסת בלוט שמעל נחל בירות. די מהר התברר ששישה חיילים נלקחו בידי פת”ח. בדיעבד התברר שהשניים האחרים — יוסף גרוף וניסים סאלם — הועברו לאנשי ג’יבריל, אבל באותו הזמן לא היה ברור מה עלה בגורלם. ההורים של השמונה, ובעיקר מרים גרוף, אמו של יוסף, הפעילו לובי ציבורי מאוד חזק למען איתור ושחרור בניהם, וגם זכו בהתאם לביקורות. (הדור שלנו לא המציא את הלובי למען שחרור השבויים וגם לא את הביקורת הציבורית.)

יחידת אית”ן השקיעה מאמצים רבים כדי לנסות ולהשיג מידע כלשהו על הנעדרים ולקבל אותות חיים מהשבויים, במקביל לנסיונות המדיניים למגעים ולמו”מ לסיום הלחימה ולהשגת מידע. בפברואר ומרץ 1983 דיווחו העיתונים על קשיים ועל מכשולים במו”מ, והיה חשש כבד לגורלם ולחייהם של הנעדרים ושל השבויים.

ידיעות אחרונות 14.4.83

מאמצים רבים הושקעו בהחלצות מהמשבר הזה, וקצין צעיר אחד הלך קצת רחוק מידי. הוא יצר קשר עם שמואל פלאטו-שרון, חבר כנסת לשעבר ואיש עסקים שהיה — איך לומר? — ידוע לשמצה באותו זמן. ב-13.4.83 הופיעה כותרת באחד העיתונים: “פלאטו-שרון הוטס לביירות, אמר כי הוא פועל למען שחרור שבויים. לשלטונות צה”ל לא ידוע דבר.”

 

דבר 14.4.83

למחרת הופיעה כותרת נוספת: “נעצר רס”ן מאכ”א… הקצין טוען: ‘ביקשתי למצות את כל האפשרויות כדי להביא לשחרור השבויים.'” הקצין הזה היה, כמובן, אבא שלי. הוא נתן לפלאטו-שרון ולעוזרו האישי כרטיסי טיסה להרקולס צבאי שטס לבירות, על מנת שינסה להשיג מידע (ועל הדרך יוכל לקדם את עסקיו — לפי העיתונות הוא תכנן להקים בבירות בנק פרטי). המפקדים של אבא שלי ידעו על תכניותיו ובהתחלה הסכימו לבדוק את ערוץ הפעולה הזה, אך לאחר בדיקה מול משרד הבטחון הם הורו לו לנתק את הקשר עם פלאטו-שרון. הוא לא ממש הקשיב להם.

לאמא שלי נודע על המעצר מכותרות מבט. היא הייתה אז באמצע הריון עם אחי הקטן.

אני הייתי בכיתה א’ ובכלל לא הייתי מודעת לכל הסיפור. אני לא יודעת כמה זמן אבא שלי היה עצור, אבל אני כן יודעת שאחרי כמה ימים, ב-24 באפריל, הוא כבר היה בבית. איך אני יודעת? כי הייתי חולה ואבא שלי נשאר איתי בבית. ראינו ביחד בוידאו (קלטת בטא, אלא מה?) את ההקלטה של האירוויזיון ששודר ערב קודם, ובו עפרה חזה זכתה במקום השני עם השיר “חי”. תוך כדי הצפיה אבא שלי לימד אותי לשחק שש-בש.

אני מניחה שאני זוכרת את זה כל כך טוב כי פתאום, באופן מאוד לא שגרתי, אבא שלי היה הרבה בבית. אני זוכרת שזה היה מוזר גם לו.

יש לי גם זכרון עמום של חברים טובים, משפחה כזו שהייתה כמו משפחה — טיולים משותפים, בילויים משפחתיים — ופתאום הם נעלמו לי מהחיים.

אני זוכרת גם חברים אחרים מהיחידה, ובהם יעקב הראל ושלומית כרמי, שאיתם היו הוריי בקשר עוד שנים רבות אחרי.

זכרונות של ילדה בת שש וחצי.

בכל אופן, במקביל למעצר של אבא שלי חלה התקדמות משמעותית בערוצים נוספים — רשמיים יותר — שקידמו את המגעים בין ישראל לאנשי ג’יבריל שהחזיקו בשבויים. באפריל, באותו שבוע שבו נעצר אבי, חלה פריצת דרך מדינית בין ישראל ללבנון, ובמהלך חודש מאי 1983 הגיע אות חיים ראשון מחיילי הנח”ל גרוף וסאלם. אות החיים הגיע בזכות אישה מרתקת בפני עצמה: הנסיכה דינה עבד אל-חמיד. הנסיכה דינה הייתה גרושתו של המלך חוסיין, שהתחתנה מאוחר יותר עם צלאח תעאמרי. תעאמרי היה בכיר בפת”ח שנשבה ע”י ישראל במהלך מלחמת לבנון והוחזק במחנה אנצר. הנסיכה דינה ביקרה את שני חיילי הנח”ל והעבירה לישראל מכתב וסרט וידאו של שניהם.

מחזי שי לא התקבל כל אות חיים ממשי וגורלו עדיין לא היה ידוע. אבל פירור מידע נוסף שהתקבל זמן קצר לאחר מכן הוביל לסריקה מחודשת של עיתונים ירדניים ישנים. במהלך הסריקה איש מודיעין ערני במיוחד שם לב לראיון עם אחד הבכירים בארגון של ג’יבריל, מ-9 ביולי 1982 (חודש אחרי קרב סולטן יעקב). בראיון סיפר הבכיר שזמן קצר אחרי הקרב לקחו אנשיו בשבי ישראלי בשם “טסי שי”. בעקבות המידע הזה לחצו הישראלים על אנשי ג’יבריל באמצעות מתווכים אוסטרים, עד שבסופו של דבר הושג אישור על כך שחזי שי בחיים.

סוף דבר:

ששת חיילי הנח”ל שהוחזקו בידי הפת”ח שוחררו בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים לבנוניים ו-65 אסירים ביטחוניים.

ביוני 1984 ביצעה ישראל עסקה עם סוריה, שבה הוחזרו לארץ שישה חיילים ואזרחים שנשבו על-ידי חיילים סורים במהלך הלחימה (ביניהם אריה ליברמן), וכן גופות של חמישה חיילים (ביניהם זוהר ליפשיץ). בתמורה שיחררה ישראל 291 חיילים סורים שנשבו במלחמה, 21 אזרחים סורים שהיו כלואים בישראל ו-73 גופות של חיילים סורים.

גולת הכותרת הייתה במאי 1985, אז שבו חזי שי ושני חיילי הנח”ל — גרוף וסאלם — לישראל במסגרת עסקת ג’יבריל שבה שוחררו 1150 אסירים. זו למעשה העסקה שנחרטה בזכרון הקולקטיבי הישראלי כעסקה שהגדירה את “הבטן הרכה” של ישראל, אולי בגלל הזהות של חלק מהאסירים ששוחררו — ביניהם קוזו אוקמוטו, אחמד יאסין וג’יבריל רג’וב.

שלושת הנעדרים הנוספים, באומל, כץ ופלדמן, נעדרים עד היום.

וההיסטוריה המשפחתית:

מעריב, 14.10.83

ב-14.10.83, עשור לאחר שגויס לראשונה לצוות ההקמה של היחידה לאיתור נעדרים, יומיים לפני יום הולדתו ה-31 של אבי וחמישה ימים לפני שנולד אחי הקטן, פורסמו בעמודים האחוריים של העיתונים ידיעות על סיום המשפט. הוא הודה, הורד לדרגת סגן, נדון לשלושה חודשי מאסר על תנאי וקיבל נזיפה חמורה.

המחירים של איתור הנעדרים ושל פדיון השבויים, אם כן, יכולים להיות גם אישיים — ולא רק ציבוריים.

בית הדין הצבאי קבע ש”מעשיו … לא נשאו אופי של שחיתות, אלא ‘פזיזות, קלות-דעת וחוסר מחשבה'”. בעיתונים סופר גם על עדי האופי שהעידו בטיעונים לעונש — המפקדים שלו “אשר שיבחו את מסירותו לצבא ותיארו אותו כאדם בעל אישיות בלתי רגילה”. (אני יכולה להעיד שהם צדקו.)

אבי בהטאבא שלי פרש מהצבא ופנה להגשים את החלום האמיתי שלו – להשתלב בעולם המלונאות.
הוא המשיך לשרת ביחידת אית”ן במסגרת שירות המילואים.


על כל הפרשה הזו, כאמור, נודע לי רק אחרי מותו. עם השנים — ובעיקר בשנים האחרונות — ליקטתי פירורי מידע (בכל זאת, היסטוריונית), וכך למדתי עוד ועוד על הפרשה.

כמה הייתי רוצה לדבר איתו ולשאול אותו את כל השאלות שאז לא ידעתי לשאול והיום איני יכולה.

אז במקום לשאול אני מפרסמת. ואם למישהו או מישהי מהקוראות והקוראים של הבלוג יש מידע נוסף על הפרשה הזו, על אבא שלי, על התפקיד שלו ביחידה, אם יש קוראות או קוראים שהכירו אותו אז — אני מזמינה אתכם ואתכן ליצור איתי קשר ולספר לי עוד.


 

פרט למקורות האינטרנטיים שקושרו לאורך הפוסט, נעזרתי במקורות נוספים:

רונן ברגמן, “מדינת ישראל תעשה הכל — הקרב החשאי על השבויים והנעדרים”, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009.

עמליה ואהרון ברנע, “ללכת שבי”, הוצאת ידיעות אחרונות, 1986 (ספר המתאר את הקשר המיוחד של בני הזוג ברנע עם הנסיכה דינה).

אריה מרינסקי, “באור ובסתר”, הוצאת עידנים, 1993.

צביקה קרוכמל, “במצ”ח נחושה”, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002 (קרוכמל היה חוקר המשטרה הצבאית שחקר את אבא שלי לאחר מעצרו, והקדיש לפרשה פרק באוסף סיפורי החקירות שלו).

האתר לעיתונות יהודית היסטורית (אתר חובה לכל חובבי וחובבות ההיסטוריה והנוסטלגיה).

ארכיון העיתונות, הספריה המרכזית, אוניברסיטת תל אביב.

ארכיון העיתונות, בית אריאלה, תל אביב.

 

4 thoughts on “אות חיים”

  1. מרגש מאד , לא זכרתי את כל הסיפור. הייתי חברה של אבי ואיה מנוער לנוער והשתתפתי יחד עם אבי במשלחת לארהב. מחזקת את ידיך לחשיפת האמת והפצתה. טלי פולג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *