דוּלָה של אֶבֶל

תהיי חזקה

יש לך בשביל מה לקום בבוקר

החיים חזקים מהכל

את מופלאה ונהדרת

מעוררת השראה

יש אור בקצה המנהרה

תמשיכי לחיות

בשביל הילדים שלך, את יודעת

כשאמא שלי נהרגה, אמרו לי “איזה מזל שיש לך ילדים, שיש לך בשביל מי לקום בבוקר”. אני יודעת שהכוונות היו טובות, שרצו לחזק אותי. אבל המילים האלה היכו בי כמו פטיש בכל פעם מחדש. (זה חיזק אותי בערך כמו ה”לפחות היא לא סבלה”.) לא רציתי לקום בבוקר בשביל הילדים. רציתי להיות ילדה בעצמי. רציתי שיטפלו בי ושלא אצטרך לטפל באף אחד אחר. איזו מן אמא מרגישה ככה כלפי הילדים שלה?

צביה, אחותי מבחירה, קוראת לי “דולה של אבל” ואני קוראת לה בחזרה “דולה של מוות”. הכל באהבה. שתינו חווינו אובדן ואבל ולשתינו יוצא מידי פעם ללוות חברות וחברים בתהליך כזה. מן שליחות שכזו. בחודשים האחרונים כמה חברות שלי איבדו אמהות, אבות או בני-זוג. חלקן קרובות אליי יותר, חלקן רחוקות. דן, בנזוגי, טוען שזה בגלל שאני מכירה יותר מידי נשים (ואנשים) (והוא צודק). אבל למעשה, את אחת מהן בכלל לא הכרתי קודם. את חלקן אני מלווה קצת יותר מקרוב, ואת חלקן מרחוק או מידי פעם. בחלק מהמקרים הסתפקתי בביקור תנחומים או במייל. אני מלווה אותן כי אני יודעת שיש רגעים שבהם כל מה שמי שמולי צריכה זה את ההבנה, ההבנה המדויקת, בלי להסביר. צריכה את המילים הכואבות והמכילות. צריכה להרגיש שזו שנמצאת מולה יודעת בכל נימי נפשה שזה פשוט לא הוגן, ושהכל שחור ושבכלל אי אפשר לחשוב על האור, ובטח לא לראות אותו. שגם אם השכל יודע שבסוף יהיה בסדר, הנפש עוד לא מסוגלת להכיל את ההבנה הזו.

אמא שלי קראה לזה “טייס אוטומטי”. לעשות מה שצריך לעשות, פשוט כי צריך. לא מתוך חוזק וגם לא מתוך תקווה. פשוט לעשות. זה מה היא עשתה בחודשים אחרי שאבא שלי מת (פעם מזמן, לפני המון שנים — ועל כך בהזדמנות אחרת), וגם בכל שנה בחודש של האזכרה. היא עשתה את כל מה שצריך לעשות כי ככה צריך. אין בכלל מה לדבר על מוטיבציה לעשות. עושה וזהו.

לקום בבוקר. להתלבש. להתאפר. ללכת לעבודה. לחייך לכולם. להגיד שאני בסדר. לקחת אוויר ולהתעלם מהראש הנוטה הצידה ברחמים. רחמים אינם הבנה.

למדתי ממנה. הטייס האוטומטי איפשר לי להמשיך לחיות אחרי שהיא נהרגה. היו ימים שבהם נכנסתי לאוטו בבוקר בדרך לאוניברסיטה, כשאני לבושה, מאופרת, מאורגנת, מוכנה לעוד יום של עבודה, ואז עצרתי לרגע וטפחתי לעצמי על השכם. כמה אנרגיה הייתי צריכה לאסוף בכל בוקר כדי שזה יקרה. כמה שזה לא היה מובן מאליו.

קשה להסביר אובדן. קשה להסביר מה זה אומר שהחיים מתהפכים. כמו שקשה להסביר מה זה אומר להפוך להורים. אפשר לקרוא על זה, אפשר ללמוד על זה, אפשר לשמוע אמירות מדויקות להפליא כמו זו שלקוחה מהעונה הראשונה של סדרת המופת “הרשימה השחורה”:

Photo from the episode
Photo from the episode “Mako Tanida”

(התמונה לקוחה מהדף הזה)

אבל אי אפשר באמת לדעת ולהבין עד שלא חווים את זה בגוף ראשון. (ואני בהחלט לא מאחלת את ההבנה הזו לאף אחד ולאף אחת. מצד שני, במוקדם או במאוחר, זה חלק בלתי נפרד מהחיים.)

וכן, בסוף החיים ממשיכים. בסוף אולי הם חזקים מהכל. (לא רואים עלייך. את הרי ממש מוצלחת! תראי איך התגברת והתקדמת!) אבל באופן פרדוקסלי למדי, כדי להרגיש את זה באמת, כדי שהמילים האלה יחזקו ולא יחלישו, הייתי צריכה קודם לחזור לחיים.

בתוך הבור השחור יכולתי לראות רק את הצער, את הכאב, את הגעגוע.

בתוך הבור השחור יכולתי רק לדעת שכלום כבר לא יהיה אותו דבר. שכבר אי אפשר להציל את אמא.

הפירוש המילולי של דוּלָה הוא תומכת לידה — אישה שעוזרת לאישה אחרת להביא לעולם חיים חדשים. לכאורה, “דולה של אבל” או “דולה של מוות” זה אוקסימורון. אבל זה לא. החיים מתהפכים. חיים חדשים מתחילים. ואני יכולה ללוות את ההתחלה הזו.

תתאבלי

תכאבי

תתכנסי בתוך עצמך

תישארי כאן בעולם הזה כי האפשרות האחרת היא הרבה פחות מוצלחת

תהיי חלשה



כבר כמה שנים שאני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג. פעם אפילו פתחתי אחד אבל לא כתבתי בו עדיין כלום עד היום. האם זה דבר חכם לפתוח בלוג בישורת האחרונה של הדוקטורט שלי, כשהימים והלילות מוקדשים לכתיבה ולעבודה? לא בטוח. אבל בוערות בי מילים שאני רוצה לשלוח למעגלים רחבים. אולי המשמעות היא שבחודשים הראשונים הבלוג יהיה די שקט.

ואולי המילים שלי כאן פוגעות באחרים ובאחרות? אולי המילים העתידיות שלי יפגעו? עד כמה עליי להיזהר?

ומאיפה להתחיל? ישר לקפוץ למים של האבל והכאב? אני לא צריכה להציג את עצמי קודם או משהו כזה? זה בכלל מנומס לעשות ככה?

כתיבה היא מה שאני עושה בחיי (וגם אוהבת את זה מאוד — ההורים שלי לימדו אותי שחשוב לעבוד במה שאני אוהבת לעשות, וגם על זה בהזדמנות אחרת). הכתיבה האקדמית מחייבת סדר ומבנה. התחלה, אמצע, סוף. כשאני עורכת מאמרים של אחרים, כשאני מלמדת את התלמידות ואת התלמידים שלי לערוך מאמרים של אחרים, כשאני מסבירה לאחרות ולאחרים איך כדאי לכתוב, אני מדגישה: התחלה, אמצע, סוף. וכאן? כאן יש לי הזדמנות להשתעשע בכתיבה קצת אחרת. לקפוץ, לזרום אחר האסוציאציות, לכתוב בלי סדר. להמשיך בלי להתחיל, להתחיל ופתאום להפסיק.

אפילו את הפוסט הראשון אני מסיימת בהקדמה.

Stay tuned

18 thoughts on “דוּלָה של אֶבֶל”

  1. כתבת יפה ומעניין. לאחרונה אני שמה לב שיוצא לי לקרוא יותר פוסטים (בפייסבוק, בבלוגים אקראיים וכו’) שהשורה התחתונה שלהם היא לתת מקום לתחושות “רעות” (יש שיאמרו שליליות, אני לא בטוחה איך באמת להגדיר אותן). זה מבורך וזה חשוב. נתקלתי בזה עד כה בעיקר בהקשרים של דכאון והתמודדות איתו, אבל זה נכון גם לאבל ולעוד הרבה תחושות אחרות שלרוב מנסים להדחיק ולהעלים אותן כי הן “רעות”. פוסטים כאלה, כמו זה שלך, יכולים בסופו של דבר רק להועיל לאנשים שנמצאים במצב כזה, ופתאום מקבלים לגיטימציה לתחושות שלהם ולא רק עידוד “יהיה בסדר, צאו מזה” שכזה. בקיצור – כמו שאני שומרת את הסרטון הזה (https://www.youtube.com/watch?v=1Evwgu369Jw) לזמנים פחות טובים, כך אעשה גם עם הפוסט הזה.

    ולגבי הסיפא שהיא בכלל ההקדמה – אני יכולה רק להזדהות, ולהזכר בכל הבלוגים שסגרתי ובאלה שכמעט פתחתי. אני מתגעגעת לכתיבה הזו (וזה קצת מסביר למה כשאני מגיבה, כותבת פוסטים בפייסבוק או סתם אימיילים אני נוטה להתחיל לבלבל את השכל ולכתוב יותר מדי… 🙂 )

    ולסיום – בהצלחה עם הבלוג החדש!

  2. תודה.
    תודה שפתחת בלוג
    תודה שמתנסה בכתיבה קצת פחות מסודרת
    תודה על הנושאים שאת בוחרת
    תודה שאת.

  3. יעלי, טוב שקפצת למים. תמיד מעניין לקרוא אותך (אני נזהרת עם המילה שרציתי להגיד-כיף, בגלל הנושא).
    נשיקות

  4. יעלי, כתבת יפה כל כך. כשאני משתעשעת בשאלה מה אני אעשה כשאהיה גדולה (ומדחיקה את זה שכבר עכשיו אני כבר די גדולה…) אני חושבת שארצה לכתוב…יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ומה לספר ומה לתאר. שונה כל כך מכתיבה אקדמית אלא כמו שאת אומרת כתיבה שוטפת. והביטוי שהכי אהבתי בפוסט שלך הוא “אחותי מבחירה” 🙂
    אינסוף חיבוקים, שרון

  5. יעלי,
    כל כך קשה לבטא את מה שמרגישים באובדן.
    כל כך קשה לגעת בו , להסתכל עליו ולדעת שלעולם ישאר האובדן ולרגע לא יעלם .
    איה חסרה לי ביום יום. היא תמיד ידעה להקשיב. בעצם ההקשבה היא ידעה לעזור ולהבין . אני כלכך רואה אותה בך!! יש לי מזל שאתם שומרים על קשר . יש בכל אחד מכם קצת – הרבה מאבי ומאיה.
    תודה,
    נשיקות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *