לעצור ולהריח את הקושי

הרבה פעמים אומרים לנו לעצור ולהריח את הפרחים — להעריך את היופי בחיים שלנו, את הדברים הקטנים. זה חשוב, אין ספק, ולא צריך לשכנע אותי — אופטימית נצחית — שזה נפלא לראות ולהעריך את הטוב, את הצד המואר של הירח. אבל לא אומרים לנו מספיק, לדעתי, לעצור ולהריח גם את מה שפחות נעים להריח. לעצור ולתת מקום גם לקשיים. להמשיך לקרוא לעצור ולהריח את הקושי

פוסט דוקטורט

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר. להמשיך לקרוא פוסט דוקטורט

בלוז ינואר-פברואר

כבר 23 שנים, כשמגיע ינואר, מגיעה איתו גם עצבות. עצבות כזו שלא משתקת, אבל מלווה כל רגע לאורך החודש. זה החודש שבו נערכת האזכרה לאבא שלי. בחמש השנים האחרונות מתפרש הבלוז על חודשיים, כי חוץ מהאזכרה בינואר, נוספה לנו אזכרה לאמא שלי בפברואר. אצלנו במשפחה התקופה הזו מכונה “עונת האזכרות” (הומור שחור וזה). בכל אופן, בזכות הבלוג, השנה יש לי מקום לתמלל את הבלוז. פוסט בארבעה חלקים. להמשיך לקרוא בלוז ינואר-פברואר

הומור שחור

שיחה שקרתה באמת:

אני: שלום, באתי כדי לקבל אישור רפואי לחדר כושר
רופאת משפחה: אין בעיה, רק כמה שאלות קצרות. את בריאה בדרך-כלל?
אני: כן
רופאה: מחלות במשפחה?
אני: סבא מצד אחד וסבתא מצד שני עם סכרת ולאחי יש קרוהן
רופאה: וההורים — בריאים?
אני: הם לא בחיים
רופאה: ממה נפטרו?
אני: אבא שלי התאבד ואמא שלי נהרגה בתאונת דרכים
רופאה:
אני: זה בסדר, זה היה מזמן. להמשיך לקרוא הומור שחור