פוסט דוקטורט

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר. להמשיך לקרוא פוסט דוקטורט

מורָה לחיים

 

סיום הלימודים בחטיבות ובתיכונים הזכיר לי היום את מי שהייתה המחנכת שלי לאורך שנות התיכון — שולה הורוביץ ז"ל. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אבל שולה הייתה עבורי, במלוא מובן המילה, מורָה לחיים. להמשיך לקרוא מורָה לחיים

הצד המואר של הירח

אחת המחמאות הכי שוות שקיבלתי פעם מחברה היא שאני תמיד משתדלת לראות את הצד המואר של הירח. כן, כזו אני בדרך כלל — אופטימית חסרת תקנה. להמשיך לקרוא הצד המואר של הירח

כל הפרטים (כמעט)

אני זוכרת שהייתי עייפה. עדיין בתוך מחלת הנשיקה שהתגלתה אצלי כמה שבועות קודם לכן. בכל זאת נסעתי ביום שישי בבוקר לפתח תקוה למפגש עם חברות מהקומונה התפוזית שלי. כל אחת הביאה בגדים שהיא כבר לא רוצה והפכנו את המפגש למסיבת החלפות. אני זוכרת שמצאתי קרדיגן לבן עבה ונעים. לבשתי אותו אחר כך בימים הארוכים של השהיה ליד טיפול נמרץ ובהמשך במחלקה הכירורגית. להמשיך לקרוא כל הפרטים (כמעט)

בלוז ינואר-פברואר

כבר 23 שנים, כשמגיע ינואר, מגיעה איתו גם עצבות. עצבות כזו שלא משתקת, אבל מלווה כל רגע לאורך החודש. זה החודש שבו נערכת האזכרה לאבא שלי. בחמש השנים האחרונות מתפרש הבלוז על חודשיים, כי חוץ מהאזכרה בינואר, נוספה לנו אזכרה לאמא שלי בפברואר. אצלנו במשפחה התקופה הזו מכונה "עונת האזכרות" (הומור שחור וזה). בכל אופן, בזכות הבלוג, השנה יש לי מקום לתמלל את הבלוז. פוסט בארבעה חלקים. להמשיך לקרוא בלוז ינואר-פברואר

הומור שחור

שיחה שקרתה באמת:

אני: שלום, באתי כדי לקבל אישור רפואי לחדר כושר
רופאת משפחה: אין בעיה, רק כמה שאלות קצרות. את בריאה בדרך-כלל?
אני: כן
רופאה: מחלות במשפחה?
אני: סבא מצד אחד וסבתא מצד שני עם סכרת ולאחי יש קרוהן
רופאה: וההורים — בריאים?
אני: הם לא בחיים
רופאה: ממה נפטרו?
אני: אבא שלי התאבד ואמא שלי נהרגה בתאונת דרכים
רופאה:
אני: זה בסדר, זה היה מזמן. להמשיך לקרוא הומור שחור