ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

לפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.


dav

ספירת מלאי: עשור

בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
להמשיך לקרוא ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

כאבים בעצם הגעגוע

בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. להמשיך לקרוא כאבים בעצם הגעגוע

חצי יובל

בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.

להמשיך לקרוא חצי יובל

לעשות שלום מרחוק

שני דברים מדהימים קרו לי בשנה האחרונה. על אחד מהם כבר כתבתי כאן – לפני כמעט שנה הפכתי לחברה פעילה בנשים עושות שלום. התחלתי, ככה בקטנה, בהצטרפות לניהול דף הפייסבוק של התנועה (לפני שנה ניהלה אותו מישהי אחת, היום אנחנו כבר צוות של ארבע), וכפי שהוזהרתי מראש – מהר מאוד נסחפתי לפעילות אדירה, אינטנסיבית ומעוררת השראה בכל יום ובכל רחבי הארץ. הדבר השני שקרה לי – לא פחות מדהים – הוא הזדמנות מקצועית מעולה: קיבלתי מינוי לשנת הלימודים הנוכחית כמרצה אורחת באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Visiting Assistant Professor). כך יצא שבאמצע הקיץ התמקמנו בארץ חדשה. על התפקיד הזה, על המעבר של כל המשפחה לקנדה למשך השנה הנוכחית, על ההוראה במקום כל כך שונה – על כל אלה אספר בהזדמנות. זה בהחלט ראוי לפוסט נפרד.

מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא ששני הדברים המדהימים האלה – הפעילות בנשים עושות שלום והמעבר לקנדה – התנגשו התנגשות חזיתית. וזה כאב. ממש כאב. להמשיך לקרוא לעשות שלום מרחוק

פוסט דוקטורט

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר. להמשיך לקרוא פוסט דוקטורט

מורָה לחיים

 

סיום הלימודים בחטיבות ובתיכונים הזכיר לי היום את מי שהייתה המחנכת שלי לאורך שנות התיכון — שולה הורוביץ ז”ל. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אבל שולה הייתה עבורי, במלוא מובן המילה, מורָה לחיים. להמשיך לקרוא מורָה לחיים

בלוז ינואר-פברואר

כבר 23 שנים, כשמגיע ינואר, מגיעה איתו גם עצבות. עצבות כזו שלא משתקת, אבל מלווה כל רגע לאורך החודש. זה החודש שבו נערכת האזכרה לאבא שלי. בחמש השנים האחרונות מתפרש הבלוז על חודשיים, כי חוץ מהאזכרה בינואר, נוספה לנו אזכרה לאמא שלי בפברואר. אצלנו במשפחה התקופה הזו מכונה “עונת האזכרות” (הומור שחור וזה). בכל אופן, בזכות הבלוג, השנה יש לי מקום לתמלל את הבלוז. פוסט בארבעה חלקים. להמשיך לקרוא בלוז ינואר-פברואר

הזכות לתת

ככל שידוע לי, אי שם בישראל יש גבר בן ארבעים ומשהו, אולי כבר הגיע לחמישים, שחוגג היום “יום הולדת” נוסף, חמש שנים אחרי השתלת מח עצם מוצלחת. הפייסבוק הזכיר לי את המאורע הזה היום, וחשבתי שזו הזדמנות מוצלחת לספר כאן על החוויה שלי כתורמת. להמשיך לקרוא הזכות לתת