בין פחד וייאוש לתקווה ואמונה

על הקשר בין פרשת בא, פרשת בשלח, פחד, ייאוש, תקווה ואמונה. דברים שאמרתי בקבלת השבת הקהילתית.

פרשת השבוע היא פרשת בא שמתחילה בעקשנות של שני הצדדים: פרעה עקשן ואלוהים מספר שהוא זה המקשה את לב פרעה כדי שהוא יוכל להראות למצרים מה זה. העוזרים של פרעה מתחננים בפניו לשחרר כבר את עם ישראל ואומרים לו: “בשביל מה לך כל הצרות האלה?” אבל אלוהים ממשיך להקשות את לב פרעה ופרעה ממשיך להתעקש. אנחנו כבר אחרי שבע מכות, ובפרשה הזו מגיעות שלוש המכות האחרונות: ארבה, חושך, והנוראה מכל – מכת בכורות. זו הנקמה האולטימטיבית על השלכת הילודים ליאור. כולנו גדלים מילדות על הסיפורים של השלכת הילודים ליאור ועל מכת הבכורות, אבל אני חושבת שאנחנו מבינים את המשמעות העמוקה שלהם רק אחרי שאנחנו הופכים והופכות לאמהות ואבות.

מיד אחרי מכת הבכורות מתחילות ההכנות ליציאת מצרים שמתוארת כאירוע שהוא מצד אחד חגיגי ומרגש, אך מצד שני הוא בעיקר חפוז ומבוהל.

ואז מגיעה פרשת בשלח ופרעה שולח סופסוף את בני ישראל ממצרים.

אלוהים לא רוצה לשלוח את עם ישראל ישר לארץ ישראל, כי שם מתנהלת מלחמה ואלוהים מפחד שאם יראו בני ישראל שיש מלחמה, הם ימהרו לחזור למצרים. אז הוא לוקח אותם לסיבוב של כמה עשרות שנים במדבר.

בפרשת בשלח מתוארת גם הרדיפה של המצרים אחרי בני ישראל אל תוך המדבר (שוב אלוהים מקשה את ליבם). מתוארות קריעת ים סוף והטביעה של המצרים, ולבסוף השקט שאחרי הסערה.

מיד אחרי השקט מגיעות שתי חגיגות רצופות. האחת היא השירה של משה ובני ישראל (הגברים) והשניה היא השירה של מרים (והנשים). שירת הים של משה היא ספק שיר ספק נאום, בשפה מאוד גבוהה ומליצית. משה נואם ובני ישראל חוזרים אחריו – לא ברור עד כמה הם מבינים בדיוק את המילים שנאמרות. החגיגה האמיתית, השמחה הגדולה, מתחילה מיד אחרי שמשה מסיים לנאום. מרים ונשים נוספות תופסות תופים ומתחילות לצאת במחולות. השירה של מרים היא קצרה מאוד — ממש משפט אחד. אבל היא שמחה, רחבה ועממית. השירה הזו היא שירה מלאת תקווה ואמונה.

חברתי תמר, שסיפרתי לה שאני מתכוונת לכתוב על מרים, על שירתה ועל החיבור לתקווה ולאמונה, שלחה לי מדרש שבו נכתבו הדברים הבאים:

וכי מנין היו להם לישראל תופים ומחולות במדבר אלא הצדיקים היו מובטחים ויודעים שהקב”ה עושה להם נסים וגבורות עת שיוצאין ממצרים והתקינו להם תופים ומחולות.

הנשים האמינו וידעו לצְפות את התקוה ואת השמחה. הן הכינו אותה מראש.

והסבתא של אחותי שבחרתי לי הייתה אומרת: מתי נמדדות האמונה והתקווה? ברגעים שבהם הכי קשה לנו להאמין ולקוות.

עוד על התקווה שמגולמת בשירת מרים מצאתי באתר של חב”ד (לא my cup of tea, אבל נפעמתי מהדיוק הרב):

אנו לא שרים כשאנו מפוחדים, מיואשים, עייפים או אחרי ארוחה כבדה. אנו שרים כשאנו מתגעגעים לאדם אהוב, כשאנו כמהים לזמנים טובים יותר, כשאנו חוגגים הישגים או מצפים להתגלות כלשהי.

אין אנו שרים כשאנו זחוחי דעת. אנו שרים כשאנו חותרים להשיג דבר-מה, או לאחר שטעמנו את טעם השמחה ואנו מטפסים עליה עד לשמים.

שיר הוא תפילה – המאמץ להתעלות מעל לדאגות הקטנות של החיים ולפלס דרכנו אל המקור שממנו באנו. שיר הוא החיפוש אחר גאולה.

(לפי האתר, זה עיבוד לדברים שכתב הרבי מליובאוויטש.)

מרים, שמובילה את השירה, מייצגת תקוה מהרגע הראשון שבו אנחנו פוגשים אותה במקרא — כשהיא מביטה בתיבה של אחיה שטה על היאור. המבט של מרים הוא מעשה של אמונה שהדברים יסתדרו. הסטת המבט היא מעשה של חוסר אמונה ואובדן תקווה (כמו הגר שהניחה את ישמעאל תחת שיח במדבר והסיטה את המבט כדי לא לראות אותו מת). משה, כפי שציינה חברתי ששלחה לי את המדרש, היה מוקף בנשים חזקות ומלאות תקווה מרגע לידתו ולאורך כל חייו: יוכבד, מרים, בת פרעה, ציפורה.

אז מה יש לנו בשתי הפרשות האלה, בא ובשלח?

פחד, המון פחד. קונפליקט מתמשך, עקשנות ונקמה. ובסוף גם שירת נשים והמון תקוה ואמונה. השירה של מרים — ולמעשה כל ההוויה של מרים — מעוררות תקווה לעתיד טוב יותר ושקט יותר.

אני רוצה רגע לדבר על הקשר בין פחד לבין תקווה.

פחד הוא רגש חשוב מאוד. הוא מגן עלינו ושומר עלינו. חיים נטולי פחד הם חיים מסוכנים ופזיזים, גם במישור האישי וגם במישור הלאומי. הפחד גם מוצדק במקרים רבים: הפחד מהמצרים שרודפים אחרינו, הפחד מטילים שנופלים על הבתים שלנו, הפחד מהמלחמות שהילדות והילדים שלנו נשלחים אליהן.

אבל הפחד יכול להיות מסוכן אם אנחנו נותנים לו לנהל אותנו ואת חיינו. כשאנחנו חיים מתוך פחד ומתנהלים מתוך פחד, ברמה האישית התוצאה היא שיתוק ועמידה במקום. ברמה הלאומית התוצאה היא הסלמה של הקונפליקט עם האחר.

גם כשהפחד הוא מוצדק, אם הוא מנהל אותנו, הוא מוביל אותנו לצד האפל. על כך אמר מאסטר יודה:

פחד הוא גם מנגנון שמאפשר לשמר כוח ושליטה. ליתר דיוק, הפחד מאפשר את שימור הכוח והשליטה, כל עוד הוא מגיע עם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר אחרי ש”ננצח” את מה שמפחיד. רק שאיכשהו הפחד מתוחזק היטב והוא אף פעם לא באמת נגמר.

במילותיה של Suzanne Collins, מחברת “משחקי הרעב”, כפי ששמה אותן בפיו של הנשיא סנואו (אל דאגה, אין כאן טיפת ספוילר):

Hope: It is the only thing stronger than fear
A little hope is effective
A lot of hope is dangerous
A spark is fine, as long as it’s contained

תקווה, אומר לנו הנשיא סנואו, היא הדבר היחיד שיותר חזק מפחד, וכדי להמשיך לתחזק את הפחד (ואת השליטה) חייבים להשאיר את התקווה על אש קטנה בלבד.

השילוב בין פרשת בא לפרשת בשלח מלמד אותנו את התוצאות האיומות של המאזן הזה בין פחד גדול לניצוץ קטנטן של תקווה. אבל השילוב בין הפרשות גם מלמד שיש אפשרות להפוך את המאזן: לחיות מתוך תקווה גדולה עם ניצוץ של פחד שמטרתו לשמור עלינו אבל לא לנהל אותנו.

את שינוי המאזן בין הפחד והיאוש לבין השמחה, התקוה והאמונה אני מוצאת בימים אלו בתנועת נשים עושות שלום.

התמונה, שלקוחה מדף הפייסבוק של התנועה, היא של צעדת התקווה שנערכה בסוכות והגיעה לשיאה בצעדה הזו מקאסר אל יהוד ועד לבית ראש הממשלה בירושלים. זו תמונה שמזכירה במובנים רבים את יציאת מצרים.

וזה השיר שליווה את הצעדה והקליפ שצולם ונערך אחריה:

אני לא מתכוונת לדברר כאן את התנועה. יש נשים שעושות את זה הרבה יותר טוב ממני. אבל אני כן רוצה לספר ממש בקצרה על אחד ההישגים המשמעותיים של התנועה שהתרחש השבוע — הקמת שדולה חדשה בכנסת: שדולת נשים למען שלום וביטחון, בראשות חברות הכנסת קסניה סבטלובה ומיכל רוזין. ביום שני זכיתי להגיע לכנסת יחד עם עוד 250 חברות תנועה כדי להשתתף באירוע של ההקמה.

על הקמת השדולה כתבתי השבוע ב“פוליטיקלי קוראת”:

“בשיח הציבורי הישראלי נראה מובן מאליו ש”שלום” ו”ביטחון” הן מילים כמעט מנוגדות. ששלום זה משהו ש”שייך” לשמאל וביטחון לימין; ששלום זה משהו שנשים מדברות עליו וביטחון זה משהו שגברים עושים. אומנם בשנת 2000 פרסמה מועצת הביטחון של האו”ם את החלטה 1325 שמקדמת שיתופן של נשים בתהליכי שלום ויישוב קונפליקטים, ובשנת 2005 ישראל אימצה את ההחלטה הזו בחוק שיווי זכויות האישה, אבל עד היום לא שותפו נשים בתהליכים מדיניים — ולמעשה כמעט לא היו תהליכים כאלה.

על הרקע הזה הוקמה אתמול בכנסת שדולה חדשה ומיוחדת: שדולת נשים למען שלום וביטחון, בראשות חברות הכנסת קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) ומיכל רוזין (מרצ).

הקמת השדולה היא אחד ההישגים המרשימים של תנועת השטח “נשים עושות שלום” שיש לי הזכות לקחת חלק פעיל בה בחודשים האחרונים. התנועה הוקמה בעקבות “צוק איתן” ומאז לא חדלות חברותיה לקדם תודעה ציבורית רחבה תומכת הסכם ולעודד את המנהיגים להוביל לקראת הסכם מדיני הדדי ומכבד. ואכן, לאירוע המרגש שנערך אתמול בכנסת הגיעו מאות חברות תנועה שגדשו את האולם הקטן שהוקצה לאירוע (בכנסת, כך אמרו לנו אחר כך, לא רגילים לנוכחות כל כך מרשימה באירועים של הקמת שדולות). חברות התנועה הגיעו מכל הארץ: מהצפון, מהדרום ומהמרכז, מהיישובים המבוססים ומהפריפריה. הגיעו נשים שמייצגות את המגוון הרחב של נשים בתנועה: ימניות ושמאלניות, אשכנזיות ומזרחיות, יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות. כולנו ביחד, מודעות היטב לשוני הרב ולהבדלים העמוקים בינינו, אך גם מכירות בכך שמעבר לכל ההבדלים, יש משהו עמוק שמחבר בינינו ומשותף לנו: השאיפה לשלום והידיעה שהשלום אפשרי.

הדוברות והדוברים באירוע — מהכנסת, מ”נשים עושות שלום”, מהאקדמיה, מהעשיה הציבורית — דיברו על הקשר ההדוק בין השלום לביטחון, על חשיבות השמעת הקול הנשי בענייני ביטחון, על הרחבת מושג הביטחון כך שיכיל לא רק ביטחון צבאי אלא גם ביטחון חברתי ואישי. הם והן דיברו ארוכות על המילים ש”נשים עושות שלום” החזירו ללקסיקון הישראלי: שלום ותקווה, על הכוח שנותנת התנועה לחברות הכנסת ולחברי הכנסת לחתור לקידום הסכם מדיני — ועל הכוח שבאחריות חברות וחברי הכנסת לתת בחזרה. קשה לתאר במילים את גודל המעמד ואת ההתרגשות הגדולה שאחזה בכל הנוכחות והנוכחים. לכולם ולכולן לא היה ספק ששלום וביטחון אינן מילים מנוגדות ושהן נחלת כולנו: ימין, שמאל, מרכז; נשים, גברים ומגוון המגדרים הנוספים.

לעיתים די רחוקות מזדמן לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה בזמן אמת ולא רק בדיעבד. אתמול היה עבורי יום כזה.”

אז כמו הפחד והייאוש של החיים במצרים ושל הקונפליקט בין בני ישראל לבין פרעה, שהתחלפו בסופו של דבר בתקווה ובשקט, אפשר לקוות שגם אלינו יגיעו התקווה, השלום והשקט, ושהפחד שיישאר יתחיל לשרת אותנו במקום לנהל אותנו.

אסיים עם ההפטרה המוצמדת לפרשת בשלח: שירתה של דבורה הנביאה — עוד אישה חזקה ומלאת תקווה. בשירתה, אחרי תיאור המלחמות והסיפור על יעל וסיסרא, מגיעה דבורה לסוף ואומרת: ותשקוט הארץ ארבעים שנה. הלוואי ואמן.


אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק.
הקשב לנשים בחלון.
גשם אדיר ונוהר.
הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו –
הוא חוזר
הוא חוזר
הוא חוזר.

2 thoughts on “בין פחד וייאוש לתקווה ואמונה”

  1. כתבת נהדר
    אני כאשר קראתי את הפרשה חשבתי על העונש הקולקטיבי .חשבתי על הפסוק”עד בכור השפחה” במה חטאה השפחה ושאר האחרים שמתו בכוריהם, בה בשעה שרק פרעה מסרב לשלוח את העם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *