על פחדים והתחזות

אני לא מספיק טובה.
המאמר שכתבתי נדוש ומשעמם.
ההרצאה המתוכננת תהיה נפילה גדולה.
ובסוף מישהו יסיר את המסכה שלי ויראה לעולם שאני לא כזו מוצלחת כמו שחושבים.

הקולות האלה מוכרים לכולנו, או לפחות לרובנו. הם חלק ממה שנהוג לכנות "תסמונת המתחזה". כן, יש דבר כזה, והיא בדרך כלל מרימה את הראש ברגעים הכי פחות נוחים: שניה לפני ראיון עבודה, בזמן פרוייקט גדול וחשוב שבו אני צריכה להוכיח את עצמי, רגע לפני שאני מציגה מחקר חדש בכנס. התסמונת מספקת הסבר לחששות התמידיים שאוטוטו יחשף ה"אני" האמיתי שלי: העולם יגלה את חוסר הכשרון שלי ויבין שההצלחות שלי הן סתם עניין של מזל ושהן בכלל לא מגיעות לי. התסמונת מוכרת מאוד לחוקרות וחוקרים, החל מהשלבים הראשונים במסלול המחקרי, עוד בתור תלמידי מאסטר, אבל היא לא מיוחדת רק לאקדמיה.

אחד הדברים שנהוג לומר למי שמצוי תחת התקף של התסמונת הוא, בגדול, "צא מזה". זו רק תסמונת. זה הכל בראש. אלו שקראו את הבלוג שלי בשנה וחצי (בערך) מאז שנפתח, כבר בטח יכולים לנחש שאני לא מתה על הגישה הזו. כמו עם רגשות שליליים אחרים, אני סבורה שראוי לתת לתסמונת הזו ולחששות שהיא מביאה איתה את המקום שלה, להבין מה היא משרתת ואפילו להעזר בה. ואכן, לא מזמן שמתי לב שאם אני מתייחסת לתסמונת בכבוד הראוי, היא כבר לא מאיימת עליי. זה לא שהיא נעלמה. להפך: היא מגיחה לעיתים קרובות (וכשהיא לא מגיעה זה ממש מוזר לי). אבל למדתי להשתמש בה לטובתי. כדי להסביר את זה, אני קודם צריכה להסביר על הדרך שבה פחדים הפסיקו לעצור אותי והתחילו לשרת אותי.

פעם פחדתי. המון. לא תמיד הראיתי את זה כלפי חוץ, הייתי גיבורה. אבל פחדים — רציונליים יותר ופחות — היו משתקים אותי ממש. דמיונות של מה עלול לקרות ומה עלול להשתבש ואיזו צרה איומה תכף תנחת עליי השאירו אותי חסרת נשימה ולא נתנו לי לישון לילות שלמים. עם השנים (ותוך כדי טיפול פסיכולוגי מוצלח מאוד) גיליתי שאם אני מנסה לדחוק החוצה את הפחדים מהראש, הם לא באמת הולכים. אפילו להפך. הם עושים את עצמם כאילו הולכים ואז חוזרים גדולים פי כמה.

אז למדתי להתנהל איתם — לתת להם לעבור דרכי בלי לשתק אותי. זה קצת כמו בשניות האחרונות של הסרט "נפלאות התבונה" (החל מדקה 2:55 בסרטון) [זהירות ספוילר — אפשר לדלג לאחרי הסרטון]. ג'ון נאש מקבל את פרס הנובל בטקס מרגש, יוצא למבואה, ושם הוא רואה את שלוש הדמויות הדמיוניות שמלוות אותו לאורך חייו — דמויות שהן הביטוי של הסכיזופרניה שלו. הוא מביט בהן, יודע שהן שם, לא נבהל, מהנהן אליהן ויוצא מהאולם עם אשתו.

אחרי שהפסקתי לפחד מהפחדים, התחלתי להבין את המטרה שלהם וללמוד להשתמש בהם. הפחדים, לפחות רובם, הפכו ממשהו שמשתק אותי לכלי שמשרת אותי.

אחד התפקידים הכי ידועים של הפחד הוא להגן ולשמור עלינו. יחד עם ההתלהבות והשמחה, עם האתגרים המעניינים והפסגות החדשות, הפחד עוזר לנו לבחון מה כדאי ומה פחות, עוזר לנו לשים לב לסכנות ולמכשולים ועוזר לנו להיזהר. הקשר בין השמחה לפחד (ובינה לבין רגשות נוספים) הונכח מאוד יפה בסרט "הקול בראש":

בדוגמה קצת יותר בוגרת (בערך), זה מה שאמר שרלוק על הפחד:

באותו אופן, תסמונת המתחזה עוזרת לשמר את הספקנות העצמית הבריאה. ספקנות כזו, במידה הראויה, היא חשובה מאוד. היא זו שדוחפת אותנו להשתפר, לחשוב מה אנחנו עושים נכון ומה כדאי לנו לתקן. היא זו שמובילה אותנו, בסופו של דבר, לתובנות המחקריות החשובות ולהישגים הגדולים. אלו שאין בהם ספקנות עצמית כזו הם (בעיניי) אנשים זחוחים שמניחים שהם כבר יודעים הכל וששום דבר ואף אחד לא יכולים ללמד אותם יותר ממה שהם כבר יודעים. אלו יהיו בדרך כלל החברים הכי מעצבנים, החוקרים הכי פחות טובים, הבוסים האיומים והעובדים הבלתי נסבלים. אנשים כאלה אני מאוד משתדלת להרחיק מהחיים שלי.

אבל יותר מהתפקיד ההגנתי, גיליתי שלפחדים ולתסמונת יש תפקיד נוסף עבורי. יש מקרים שבהם ברור לי שהפחד שהגיע הוא לחלוטין לא רציונלי ושהתפקיד שלו אינו להגן עליי. לאט לאט למדתי לשאול את עצמי: מה הפחד הזה בא לשרת? על איזה כפתור הוא לוחץ? לפעמים זה משהו שנשאר לא פתור מהעבר, איזה מן עצב חשוף. במקרים כאלה אני מנסה להעזר בפחד כדי לפתור עוד משהו קטן ולנער החוצה עוד כמה משקעים שכבר אינם נחוצים לי.

לפעמים — בעיקר כשקורים לי דברים ממש טובים — הפחד מגיע כדי לספק לי הגנה מדומה: הוא מספק אשליה של שליטה ושל מוכנות לפטיש שבטח תכף יגיע (והוא הרי תמיד מגיע, לא?). אותי הפטיש הזה הפעם לא יפתיע! מאוד לא רציונלי ועם זאת מאוד מוחשי. הרבה אין לי מה לעשות עם הפחד מהסוג הזה, חוץ מלהכיר בו. מה שכן, הוא קצת עוזר לי לעגן את עצמי בחזרה בתוך המציאות. להנות מהדברים הטובים שעוטפים אותי אבל לא לעוף גבוה מידי באוויר. הפחד שומר אותי על הקרקע ובאופן קצת פרדוקסלי מספק לי את החמצן שחסר לפעמים בגובה.

בדומה, גיליתי שגם תסמונת המתחזה יכולה להפוך לכלי חשוב ומועיל. חוץ מהספקנות העצמית והדרייב להשתפר, התסמונת גם מאירה עבורי בזרקור ענק את השטחים שבהם אני חסרת בטחון ועוזרת לי לחזק באופן יזום וממוקד את הבטחון העצמי שלי (או לפחות לנסות לחזק אותו). במקביל, היא גם עוזרת לי להישאר עם שתי רגליים על הקרקע. להנות מההישגים שלי ולעוף על עצמי בלי לעוף גבוה מידי.

התסמונת, כשהיא מאוזנת ולא משתקת, מסייעת לי לברור בין המשימות. מצד אחד, היא עוזרת לי לא לקחת על עצמי משימות שאני לא יכולה לעמוד בהן. מצד שני, לפעמים היא מסמנת שניצב בפניי אתגר חשוב, שכשאעבור אותו, אעלה קומה נוספת ומשמעותית בדרך שבחרתי לי — וזה אתגר שבהחלט שווה לקחת. כמו בקלישאה הזו שבתמונה (שכדרכן של קלישאות, היא בדרך כלל נכונה):

לכן כשהתסמונת מרימה את הראש מידי פעם, אני משתדלת לחייך אליה, להבין אותה, לתת לה לעשות את מה שהיא נועדה לעשות ולשלוח אותה לדרכה.

"אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."[1]

[1] מתוך "חולית", מאת פרנק הרברט, מתרגם: עמנואל לוטם.

2 תגובות בנושא “על פחדים והתחזות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *