פוסט דוקטורט

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר.

אל תבינו לא נכון, זה לא קיטור. אני לא מאלה שבכל דבר טוב מחפשת ומוצאת את הרע — אפילו להפך. אבל כמו שאני יודעת (או לפחות משתדלת) למצוא תמיד את החיובי, גם כשהרע הוא איום ונורא, כך אני מקבלת גם את העצב המהול בשמחה.

היא קצת מוזרה, ההרגשה הזו, כי ככל שעובר הזמן החסר כבר פחות מורגש בשגרה שלי. הוא הולך ותופס חלק פחות ופחות משמעותי ביומיום. יש לפעמים רגעים כאלה, שהוא פתאום מכה, ומיד נמוג. יש ימים שבהם הוא מלווה אותי בשקט, ולאט לאט מתפוגג בחזרה. אבל אז מגיעה שמחה שהיא ממש ממש גדולה והחסר מתעורר ובועט בעוצמה רבה. וככל שהשמחה משמעותית יותר, כך גם התהום שמלווה אותה.

הדוקטורט היה תהליך ארוך של כמעט שמונה שנים (מאז שנבטה בי שאלת המחקר, עוד כשהייתי בעיצומה של כתיבת עבודת המאסטר), או כמעט שבע שנים (מאז שהתקבלתי רשמית כתלמידת דוקטורט). תלוי איך סופרת. בכל אופן, ארוך מאוד. לאורך השנים האלה ליווה אותי כפר שלם — ממש כמו באימרה המפורסמת על כך שדרוש כפר שלם כדי לגדל תינוק או תינוקת. בימים האחרונים, כשהשלמתי את כתיבת עמודי התודות של הדוקטורט, ניסיתי לתמצת כפר שלם לתוך כמה עמודים בודדים. זה היה מאתגר (ואין לי ספק שפספסתי כמה תודות חשובות — אבל את זה בטח אגלה באיחור). בכל אופן, הכפר שלי עצום וכולל מעגלים רבים וקהילות מגוונות שאליהן אני שייכת: המשפחה, החברות והחברים (כולל אלו שהפכו במובנים רבים למשפחה של ממש), הקולגות מקומת המרתף של תלמידות ותלמידי המחקר בפקולטה (זה הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע), הסגל המנהלי, הסגל האקדמי, הקהילות הוירטואליות שלי, ואפילו קבוצות הספורט שאני מתאמנת איתן ושמאפשרות לי הפוגות נחוצות ומהנות מהמחקר, הכתיבה והעבודה. לכולם ולכולן היה חלק, גדול או קטן, בעבודה שלי ובהתקדמות שלי.

גם ההורים שלי היו חלק מהכפר הזה. ברוחם הם ליוו אותי לאורך כל הדוקטורט. הדרך שבה גידלו אותי, האהבה שהעניקו לי — כל אלה בנו את מי שאני ויש להם חלק משמעותי בהצלחה שלי להשלים את הפרוייקט המתיש, התובעני, הסיזיפי והארוך (וגם המרתק, המרגש, המשמח והמצמיח) שנקרא "דוקטורט".

לא סתם השיר "ניגונים" התנגן לי בראש במשך כל שנות הכתיבה, וזה מה שבחרתי לכתוב בעמוד הראשון של הדוקטורט, מיד אחרי השער:

nigunim

והנה הביצוע הכי יפה שאני מכירה:

 

אבל בתוך הכפר השלם הזה, הם היו בעיקר מאוד חסרים. והיום, יחד עם ההתרגשות והשמחה, היום במיוחד, האין-היותם גובר על נוכחותם הנמשכת בחיי. ואת זה אני מרשה לעצמי להרגיש עד קצה אחרון נימיי.

להרים את הטלפון ולהתקשר לספר להם: אני דוקטור!

כמה פשוט.

כמה בלתי-אפשרי.

כמה חסר.

וכשכותבים עלי
איזו מילה טובה
אני עדיין מקווה
שאבא כבר שמע
שאמא מתגאה
רוצה להיות ילדה טובה

הטוב והרע, העצב והשמחה, והפיסקה האחרונה בעמודי התודות של הדוקטורט:

את רשימת התודות שהתארכה אני רוצה לחתום בתודה גדולה להוריי, איה ואבי בהט, זכרם לברכה. הוריי גידלו אותי בידיעה שאוכל להיות מי שאבחר ואוכל לעסוק במה שאבחר. הם לימדו אותי כמה חשוב לעבוד במה שמשמח אותי ובמה שמצמיח אותי. בלי להכיר את התיאוריות הגדולות, הם עזרו לי לפתח את האוטונומיה האישית שלי, את הבטחון במי שאני, את היכולת לאהוב ולהיות נאהבת, לעזור ולהעזר. אני משתדלת מאוד להנחיל את כל אלה גם לילדיי. אבי נפרד מאיתנו עוד בנעוריי, ולא זכה לראות אותי צומחת באקדמיה. אמי הייתה הראשונה שאליה הייתי מתקשרת עם בשורה משמחת ועם התייעצויות כבדות משקל. היא ליוותה אותי בגאווה גדולה לטקסי הסיום של התואר הראשון והשני ולטקסים שבהם קיבלתי תעודות הצטיינות והערכה. בכמה הזדמנויות היא גם הגיעה לשמוע אותי מרצה בכנסים על המחקרים שלי. היא תמיד הייתה שם בשבילי. אמי נהרגה בתאונת דרכים כשנתיים לאחר תחילת הדוקטורט, ולא זכתה לראות אותי מסיימת אותו. החלל שהותירה אחריה עצום. וגם אם המשכתי את חיי, בדיוק כפי שלימדה אותי לעשות, והשלמתי את המחקר ואת כתיבת הדוקטורט — ברגעים כאלה היא חסרה לי במיוחד.

9 תגובות בנושא “פוסט דוקטורט”

  1. שברת את לבי, והדמעת אותי. שמחה בשמחתך, וכל כך מבינה את התיאור שלך על החלל, על החסר.

    1. יקרה לקרא להתרגש ובעיקר נפעמת מעומק הרגשות ובעיקר מההבנות על שאבי ואיה זכרם לברכה הנביטו בך זרעים שהפכו אותך למי שאת. מעטים אני מכירה עם החיוך החיוביות האהבה וההשקעה כשלך. ממש שמחתי לראות שטיפסת בהצלחה לפיסגת ההר, אבל אני בטוחה שזו רק הפסגה הראשונה ואחריה תכבשי בהצלחה פסגות אקדמיות נוספות. שהרי את הפסגה המשפחתית כבר כבשת. יישר כח גאה בך מרחוק מחבקת ומנשקת. את מלכה. ??

להגיב על מתי וייס לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *