אנשי הרוח והגשם

אתמול אחר הצהרים, כמידי יום שישי הראשון של החודש (הלועזי), התכנסנו — בנות ובני היישוב שבו אני גרה — לקבלת השבת הקהילתית. מזה כמה שנים אנחנו נוהגים לקבל ביחד את השבת בשירים ובברכות. בכל פעם אחת המשתתפות (או אחד המשתתפים) נושאת דברים על פרשת השבוע, בדרך-כלל תוך קישורה לנושאים אקטואליים. מכיוון שהפעם בחרנו, שלא במפתיע, לשיר משיריו של נחום היימן ז”ל, ומכיוון שהתבקשתי להיות הדוברת הפעם, החלטתי לדבר על הקשר בין פרשת “ראה”, קהילה, חוקי רווחה ונחום היימן. 

פרשת ראה היא חלק מסדרת פרשות בספר דברים, שמסכמת מצוות וחוקים שרובם כבר הוזכרו במקומות שונים בארבעת חומשים הקודמים. היא מתחילה בהבטחה של גזר ומקל: ברכה וקללה.

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

מהנקודה הזו והלאה יש רשימה של מצוות וחוקים, שאם בני ישראל יפעלו לפיהם תשרה עליהם הברכה של אלוהים והם יזכו לרשת את הארץ ולחיות בה לנצח, ואם בני ישראל יעברו עליהם הם יזכו לנחת זרועו של אלוהים.

הפרשה לא כל כך מסודרת ונראית לפרקים כמו קטעים שהוטלאו יחד ללא עריכה קפדנית מספיק. היא גם מעוררת בי אי-נוחות בכמה מובנים. קודם כל, היא לא ממש ידידותית לצמחונים. יש בה פירוט רב של אילו חיות מותר לאכול ואילו אסור, אילו לזבוח ואילו לא, איך לתת לדם לנזול — אם ייגע ברצפה או לא, וכו’. אני מדלגת על החלקים האלה באלגנטיות, ברשותכם.

היא בעייתית בעיניי גם בכך שהיא, איך לומר בעדינות?, נעדרת פלורליזם תרבותי ולאומי. יש בפרשה אזהרות חמורות מפני עבודה זרה, כמו-גם הרשאה להכות, לשרוף ולהשמיד ערים שלמות שבהן מתקיימת עבודה כזו. יש בה גם הבטחות חוזרות ונשנות של ארץ ישראל לעם היהודי, באופן בלעדי, כולל הבטחות למגר את העמים האחרים היושבים בכנען. אני כמובן נזהרת מלשפוט את הערכים והציוויים בני שלושת אלפים ומשהו שנים (פלוס/מינוס) בעיניים של היום, אבל כדאי לזכור שבמובנים רבים ההנחות האלה חיות ובועטות עד עצם היום הזה. אז אני, שנוקטת גישה יותר פלורליסטית מזו, נעה באי-נחת בכסא כשאני קוראת את החלקים האלה מתוך הפרשה.

אבל יש בפרשה גם לא מעט היבטים חיוביים, שבהם אני רוצה להתמקד, וגם לקשור אותם בקטנה לקראת הסוף ליצירה של נחום היימן ולחייו.

קבוצה ראשונה של ציוויים, שנתקלנו בה גם בחומשים הקודמים, היא קבוצת הציוויים הסוציאליים. בפרט, מדובר בדאגה לקבוצות הנחשלות והחלשות באוכלוסייה:

[בהקשר של זבח וקורבן] וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם

[ובא] גֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ–לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

אלו ציטוטים שמפוזרים לאורך הפרשה — כאמור, העורך שלה לא עשה עבודה קפדנית מספיק לטעמי. המחוקק המקראי גם מזכיר מידי פעם לבני ישראל שהם עצמם היו גרים ועבדים במצרים, ושאסור להם לשכוח את זה. בפרשה יש גם ציוויים שקשורים לשנת שמיטה ולמחילת חובות (אם כי רק לחובות של בני ישראל), ציוויים שקשורים למעשר, ציוויים שקשורים לשחרור העבדים והאמות או להפיכתם לחלק מבני הבית אם הם לא רוצים להשתחרר, ועוד כהנה וכהנה חוקי רווחה.

את החוקים האלה מאחדת הדאגה לפרטים הנחשלים בחברה, וחשוב לציין שהם אינם נתפסים בטקסט (לפחות כפי שאני קוראת אותו) כקשורים לצדקה, חסד או רחמים. הם חלק אינהרנטי ממכלול החוקים והציוויים שניתנים לבני ישראל כתנאי לכך שהם יורשים את ארץ כנען ומקבלים בה נחלות. גם בפרשה הזו וגם בחומשים אחרים החוקים הסוציאליים שלובים בחוקים אחרים שעוסקים ביישוב סכסוכים, בדיני נזיקין, בעבירות פליליות, בדיני כשרות ודת וכן הלאה. במילים אחרות, דיני הרווחה — הדאגה לגר ולעבד ולאמה, לאלמנה וליתום, לעובדת הזרה שמטפלת בהורים שלנו — הם חלק בלתי נפרד ממכלול החוקים שהופכים את בני (ובנות) ישראל מפרטים נפרדים ובודדים לקהילה ולעם.

ציווי מעניין נוסף קשור לאחריות החברתית של העם כלפי בני שבט לוי. למעשה, הציטוטים שהצגתי קודם, שעוסקים בעניים, באלמנות, ביתומים, בגרים ובעבדים, הם חלקיים, ובפועל הם כוללים גם את שבט לוי:

וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ–לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

בני שבט לוי נבחרו לשרת כמנהיגים הרוחניים והדתיים של העם. זהו השבט שאליו משתייכים משה, בני משפחתו ובנות משפחתו. לעומת השבטים האחרים, שהארץ חולקה ביניהם מבעוד מועד, שבט לוי לא מקבל כל נחלה. חלק מבני לוי הם הכהנים, שאמורים לשבת בירושלים, בבית המקדש, ולעסוק בעבודת הקודש; חלק נוסף מבני לוי אמורים ללוות את הכהנים וגם להם מיועדים תפקידים בבית המקדש; וחלק נוסף מבני לוי אמורים לנדוד בארץ וללמד את שאר השבטים תורה.

מצד אחד, המחוקק המקראי מנתק בין רוחניות לבין חומריות. למנהיגים הרוחניים לא אמור להיות רכוש והם לא מקבלים נחלה כמו שאר השבטים. מצד שני, אותו מחוקק גם מכיר בחשיבות הגדולה של קיומה של מנהיגות רוחנית, ועוד יותר הוא מכיר בכך שאי אפשר לחיות על רוח בלבד. לכן, מצווים בני שאר השבטים לדאוג לצרכים החומריים של בני שבט לוי.

מה ניתן לקחת מהציווי המקראי הזה לימינו? אפשר כמובן להשתמש בציווי הזה כדי להצדיק את תקציבי העתק שמוקדשים לתלמידי הישיבות. אני לא כל כך בטוחה שלכך התכוון המשורר (או המחוקק) המקראי, אבל זה נושא לויכוח אחר לגמרי שלא ניכנס אליו כרגע.

אני רוצה להישען על הציווי המקראי לדאוג לשבט לוי, ולהציע שניתן ללמוד ממנו על החשיבות של תמיכה הכלכלית בתרבות, באומנות וברוח במדינת ישראל של ימינו. אם לפני שלושת אלפים ומשהו (פלוס/מינוס) שנים סביר להניח שהדת הייתה חלק הארי של החיים התרבותיים של העם, היום הרוחניות שלנו, בישראל ובמדינות רבות אחרות, אינה קשורה רק לדת. לרוחניות שלנו יש מופעים תרבותיים רבים אחרים: ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, מחול, מחקר אקדמי ועוד. ואני לא מתכוונת רק לתרבות הגבוהה, לאופרות ולמוזיאונים, אלא לתרבות במובנה החברתי הרחב. התרבות הזו אינה יצרנית, כמו שפועלם של בני שבט לוי לא היה יצרני או חקלאי. אבל התרבות הזו היא אחד העמודים המרכזיים שהופכים אותנו מאוסף של אנשים בודדים לעם, לקהילה. התרבות היא מה שמכנס אותנו כאן בספריה, בכל יום שישי הראשון של החודש לקבל ביחד את השבת בשירים, בדברים ובברכות. ואם אנחנו, כמדינה, כעם, כקהילה, רוצים לשמר את העמוד הזה, אנחנו חייבים להשקיע משאבים בתרבות. ברוח פרשת “ראה”, אם כן, ניתן לטעון שכמו שהעם נדרש לדאוג לצרכי המחיה של שבט לוי, כך נדרשים העם והמדינה בימינו לדאוג לצרכי המחיה של אנשי ונשות התרבות והרוח.

למרבה הצער, נחום היימן, זכרו לברכה, הוא דוגמה לאופן שבו אנחנו, כעם ומדינה, זנחנו את האחריות הזו: בשנותיו האחרונות הוא חי בעוני. אומנם הוא הודה בעצמו שעוניו נבע, בין היתר, מהתנהלות כלכלית לא נבונה שלו, אבל הוא גם העיד על הקושי לקבל את התמלוגים המגיעים לו עבור שיריו המושמעים. לאחר מותו גם דובר על כך שהקצבה שקיבל ממשרד התרבות נשללה ממנו בשנים האחרונות לחייו.

בהקשר הזה נדמה שמהדהדות מילותיה של רחל שפירא, שאותן הלחין נחום היימן:

אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.

חשוב לי להבהיר שאיני חושבת שצריך לתת נדבות וצדקות לאמנים ולאמניות. כאמור, גם המחוקק המקראי לא תופס את העזרה לבני לוי, לאלמנות, ליתומים, לגרים ולעבדים כצדקה, כחסד או כנדבה. הכוונה היא שחשוב לוודא, בין היתר דרך חוקי המדינה, דיני המיסוי ודיני הרווחה, שאנשי הרוח, התרבות והיצירה ונשות הרוח, התרבות והיצירה מקבלים ומקבלות תמורה הולמת ליצירתם ויכולים לחיות בכבוד (תראו, למשל, מה כותבת על כך אריאנה מלמד). חשוב לטפח את מגוון סוגי וגווני התרבות, בכל רחבי הארץ, ולהקצות תקציבים למחקר והוראה גם במדעי הרוח והחברה. כי בלי היצירה, התרבות והרוח אין הצדקה לקיומנו כעם וכקהילה. בלעדיהן גם לא נצליח לשמור לאורך זמן את הגיבוש שלנו כעם וכקהילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *