חצי ארבעים

הרהורים קיומיים לקראת גיל 40 

Saba Musaסבא מוסה (משה), אבא של אמא שלי, שירת בצבא הבריטי. לכן, כמו בריטי מצוי (למרות שנולד בארץ ישראל ובעורקיו לא זרם דם הממלכה), הוא נהג לציין את מחצית השעה כ”חצי” של השעה הבאה (למשל, הוא אמר “חצי שלוש” כדי לציין שהשעה היא שתיים וחצי).

אז אצלי עכשיו (כמעט) חצי ארבעים.

נולדתי בדצמבר והייתי מצעירות השכבה, כך שאני עוד לא שם, אבל ככל שנמשכת שנת 2016 עוד ועוד חברות וחברים מהשכבה שלי מציינות ומציינים (בפייסבוק ובכלל) את יום ההולדת הארבעים.

כמה מוזר! אני בכלל לא מרגישה קשורה לגיל הזה. מה לי ולו?

זה לא שהגיל הזה מפחיד אותי. אין לי שום בעיה להתבגר ולהזדקן. אני יכולה לגלות כאן בסוד (סוג של) שכל שערה אפורה חדשה על ראשי משמחת אותי – כל אחת כזו נשזרת בשיער בחן רב. (זהירות, השתפכות קלה) אני גם מאוד מחבבת כל שערה לבנה חדשה שאני מוצאת בשערו השחור של בנזוגי. כמו טבעות בתוך עץ, כל שערה מסמנת את הזמן שעובר, את השנים שלנו יחד, את החוכמה ואת הנסיון שנצברים, את הבגרות.

מי שהיטיבו לתאר את התחושה הזו הן שמרית אור (מילים) ויהודית רביץ (לחן) באחד השירים האהובים עליי — “משנה לשנה”:

את קמט הצחוק בעיניי מקבלת
המראה מתרגלת
שערה של כסף או אולי זהב
על ראשי מסתלסלת

אבל עם כל חיבתי להתבגרות, ההתקרבות לגיל הזה — ארבעים — מרגישה לי ממש מוזרה. לא מאיימת, לא מפחידה. פשוט מוזרה.

אולי כי פעם חשבתי שעד גיל ארבעים אדע בדיוק מה אני עושה בחיים, איפה אני גרה ובמה אני עובדת. במקום זה, אני מוצאת את עצמי לקראת גיל ארבעים בצומת מאוד לא ברור. את הדוקטורט סיימתי לפני כמה חודשים (ועכשיו אני מחכה לשיפוט שלו). ובשנה הבאה מה? איפה אֶלְמַד, אֲלַמֵד ואחקור? ובשנים שאחרי השנה הבאה? האם אצליח להשתלב באחת הפקולטות למשפטים? איפה? איך ארגיש בתור חברת סגל צעירה וחדשה בין כל הוותיקות והוותיקים? כמה מוזר להרגיש צעירה וחסרת נסיון כשאת נושקת לגיל ארבעים או חוצה אותו.

ואיפה נגור? בארץ? באירופה? באמריקה? האם תהיה לי הזדמנות לפוסט דוקטורט בחו”ל?

ואולי בכלל לא אצליח להשתלב באקדמיה ואמצא את עצמי מחשבת מסלול מחדש?

שאלות מוזרות באמצע החיים, עם שני מתבגרים בבית, שאחד מהם תכף מתחיל תיכון.

אני מסתכלת מסביב ונדמה לי שלרוב הגברים והנשים סביבי יש שורשים ברורים פחות או יותר, בלי יותר מידי התחבטויות של קריירה ושל מקום מגורים. (אבל אולי בעצם זה רק נדמה לי.)

התלישות הזו וחוסר הודאות הן חלק בלתי נפרד מהחיים האקדמיים שבחרתי לי. אני אוהבת את החיים האלה ואת חוסר השגרה שמאפיין אותם. האקדמיה מספקת עניין בלתי פוסק: מחקרים חדשים, תלמידות ותלמידים חדשים, כנסים, נסיעות ומפגשים מרתקים, מקומות חדשים לגלות, רעיונות ונושאים רבים לחקור. אבל היא גם גובה מחירים. אחד מהם הוא העבודה הקשה והעומס הבלתי נגמר, כבר משלב הדוקטורט ולפי הסיפורים — עוד הרבה יותר בשלבים הבאים. זו גם עבודה שאי אפשר להתנתק ממנה, כזו שלא עוזבת את הראש אף פעם. אני יכולה להיות עייפה ממש וללכת לישון, אבל אז מציצה לה מחשבה ונהר של מילים מגיע בעקבותיה ואני מוצאת את עצמי במשך לילה שלם יושבת ומעבירה את המילים ואת המחשבות במרץ למחשב. זו תחושה נפלאה ומרגשת, אבל חוסר הניתוק הזה גם יכול להתיש. וכן, מחיר נוסף של החיים האקדמיים הוא התחושה הזו של תלישות, חוסר ודאות והעדר שורשים — תחושה שיכולה להימשך שנים רבות (אולי היא נגמרת עם הקביעות, ואולי גם אז לא). אני מודעת היטב למחירים האלה כשאני בוחרת להמשיך לצעוד (לפחות בינתיים) במסלול הזה.

אבל אני חושבת שהחלק הכי מוזר בהתקרבות לגיל 40 הוא שאני אוטוטו הופכת להיות מבוגרת יותר מאבא שלי.

אבא שלי, כבר סיפרתי על זה כאן, בחר להסתלק מהעולם הזה בערך שלושה חודשים אחרי שמלאו לו ארבעים. עם ההתקרבות לגיל זה, התחילו לעלות בי שאלות על מה שעבר עליו בחודשים שלפני.

על מה הוא חשב ביום ההולדת האחרון שלו? Avi40

האם כבר ידע שהסוף קרוב?

האם שיתף מישהו?

מה הוא הרגיש?

האם ניסה להציל את עצמו ולהחזיק מעמד עוד קצת?

רק תנסה לעבור את הערב
עוד יבואו זמנים אחרים 
תהנהן ותסכים
תחייך לאורחים 
תנסה לעבור את הלילה 
את הפחד שיש בשתיקה 
את היד הרכה שאומרת שלום 
מלטפת בחום 

אני, לעומת אבא שלי, מתכוונת להישאר בעולם הזה הרבה אחרי גיל 40 (כלומר, ככל שזה תלוי בי).

לאן אלך? מה יהיה? מה צופן העתיד? אין לי מושג.

אבל אני בטוחה שיהיה מאוד מעניין לגלות 🙂

 

3 thoughts on “חצי ארבעים”

  1. יעל את מרגשת אותי!
    הרבה זיכרונות מתוקים מהביחד שפעם היה לנו!
    גאה בך

    שולחת חיבוקים
    דנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *