פרשת שמות פוגשת את יום הלשון העברית

יום הלשון העברית נקבע ליום הולדתו של אליעזר בן יהודה — כ”א בטבת. השנה יום ההולדת יוצא בשבת של פרשת שמות, ולכבוד המאורע הפוסט הנוכחי מוקדש לקשר שבין משה רבנו ואליעזר בן יהודה.

את ההתחלה של פרשת שמות כולנו מכירים, אז בקיצור נמרץ: בני יעקב יורדים למצרים, משתקעים בה ומתרבים; קם פרעה שלא ידע את יוסף; הוא גוזר גזרות על היהודים ובין היתר מצווה להמית את כל הזכרים הנולדים; בן נולד ליוכבד ועמרם ויוכבד מצפינה אותו בתיבה ששטה ביאור; בת פרעה מוצאת את התיבה; משה גדל בארמון; בבגרותו הוא רואה מצרי מכה יהודים, הורג אותו ובורח למדבר; שם הוא פוגש את יתרו, מתחתן עם בתו ציפורה והופך לרועה צאן.

moses-burning_bushואז מגיעה סצנת הסנה הבוער, שבמהלכה נגלה אלוהים למשה ומטיל עליו את משימת הנהגת העם והוצאתו מעבדות לחירות.
אלא מה? משה לא ממש רוצה להיות מנהיג.
הוא אומר: מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (שמות ג, יא)
עונה לו אלוהים: נתתי לך אות שבחרתי בך
משה ממשיך: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. (שמות ג, יג)
עונה לו אלוהים: אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שמות ג, טו)
אומר משה: הֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. (שמות ד, א)
לכך עונה אלוהים בשורה של אותות מופתים שמשה אמור להציג בפני העם כדי לשכנע אותו.
לבסוף משה אומר: בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. (שמות ד, י)
פה אלוהים כבר מתעצבן ואומר למשה: אלוהים שלח אותך, מה זה משנה אם אתה אילם, חרש או עיוור? בסוף נמצא הפתרון ואהרון ממונה לשמש פה למשה.

אני רוצה רגע להתעכב על הקישור שמשה עושה בין היכולת לדבר אל העם לבין המשימה שמטיל עליו אלוהים — לאחד את העם ולהנהיג אותו. הקישור הזה מתחבר למנהיג עברי נוסף: אליעזר בן יהודה — מחייה השפה העברית.

אליעזר בן יהודה3
אליעזר בן יהודה (1922-1858)

המפעל המרשים של בן יהודה התבסס על ההבנה של הקשר ההדדי בין שפה ללאומיות: הלאומיות לא יכולה בלי השפה, והשפה לא יכולה בלי הלאומיות. כדי להקים עם יש צורך בשפה משלו, כפי שכתב בן יהודה במסה דגל הלאומיות:
“שלשה דברים חרותים באותיות של אש על דגל הלאומיות: ארץ, שפה לאומית, והשכלה לאומית — ואיש כי יכחש באחד מהם כופר בעקר הלאומיות הוא!”

במקביל, כדי להחיות שפה יש צורך בעם:
“כי מה שפה וספרות בלי לאומיות? התאריך ימים פה על האדמה נשמה בלי גויתה? משכילינו כחשו בלאומיות העברים ויתאמצו בכל עז להסיר הרגש הזה מלבות בני בריתם.  רק להשכלה הטיפו.  ‘יהודים אנחנו בבתי כנסיותינו, ובצאתנו משם אנשים אנחנו ככל הגויים אשר בתוכם נשב’ — היה דברם כל הימים.” (שם)

בן יהודה, כמובן, לא הגה את הקשר בין לאומיות לבין שפה. הפילוסוף הגרמני יוהאן הרדר כתב כבר במאה ה-18 על הקשר הזה. לפי הרדר, עם זקוק לתרבות משלו כדי להיות מאוחד ומיוחד מעמים אחרים, או בקיצור: כדי להיות עם. שפה היא חלק מרכזי בתרבות הנדרשת לעם, לצד האומנות, הספרות, המנהגים, המשפט ועוד. אבל כאן יש הבדל מעניין בין בן יהודה לבין הרדר: לפי הרדר, השפה מתפתחת באופן ספונטני כחלק אורגני מההתפתחות של העם ומחיי היומיום שלו.[1] לעומת זאת, המפעל של בן יהודה אינו פיתוח של שפה קיימת, אלא החייאה יזומה של שפה רדומה. אבל המילים והמושגים שפיתח היו נטועים עמוק בשורשי השפה העברית, ולא הומצאו יש מאין.

בן יהודה, אם כן, ראה בשפה העברית חלק משמעותי ובלתי נפרד מהתקומה של העם היהודי, אך גם הבין שהעברית לא תוכל לצמוח באופן ספונטני, אלא יש להחיותה. זה היה מפעל חייו.

לא אלאה יותר מידי בסיפורים על בן יהודה ועל חידושיו — כולנו גדלנו עליהם ואת הגותו של בן יהודה אפשר למצוא היום בקלות במרשתת, הלוא היא רשת האינטרנט (היום יש אפילו יישומון בשם “החלופון” שמציג את המילים העבריות למונחים בלעז).

הקנאות שלו לשפה העברית הייתה מרשימה. הוא התעקש שבביתו ידברו רק בעברית, הקים את ועד הלשון העברית שהפכה ברבות הימים (1953) לאקדמיה ללשון העברית. כשלראשו התגנבה מידי פעם מחשבה שאינה בעברית, הוא חש מאוכזב. במסה “החלום ושברו — העידן הראשון” הוא כותב:
“אני מדבר עברית, ורק עברית, לא בלבד עם כל בני ביתי, כי-אם גם עם כל איש ואשה שידעתי, שהם שומעים עברית, פחות או יותר … ואף-על-פי-כן, עלי להודות שוב: פעמים, כשדעתי צוללת במחשבות, בפרט מימים עברו, מימי הילדות והנעורים, והיא משתחררת לרגע, מבלי שארגיש זאת, מהעול העברי שהרכבתי עליה במשך כל-כך שנים בחזקת היד, אז – יש שאני חש פתאום שחשבתי רגע לא בעברית, שמתחת להמחשבה במלים עבריות צפו למעלה קצת מלים נוכריות, באשכנזית וגם ברוסית וצרפתית!”

בן יהודה נפטר בדצמבר 1922, בהיותו כמעט בן 64, אבל מפעל חייו והאובססיה ללשון העברית המשיכו גם לאחר קום המדינה.

אחד הביטויים המעניינים לקישור בין השפה העברית לבין המפעל הציוני הלאומי היה עברות שמותיהם של עולים חדשים. כך, למשל, ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת עברתו את שמותיהם. (גרין הפך לבן-גוריון, שרתוק לשרת, פרסקי לפרס וכן הלאה.)

אצל עולים חדשים זה היה אפילו עוד יותר דרסטי: כשעולים ירדו מהאוניה או מהמטוס, פקיד הסוכנות היהודית שקלט אותם שאל אותם לשמם ועל המקום גם עיברת אותו. לסטיריקן אפרים קישון, לדוגמה, קראו בכלל פרנץ קישהונט. כאשר הוא הגיע לנמל, הפקיד שאל אותו לשמו, אמר שאין כזה דבר “פרנץ” או “קישהונט” והודיע לו: מעכשיו אתה אפרים קישון.

היום זה נראה לנו משהו איום ונורא, כפייה תרבותית שפוגעת באוטונומיה האישית. יש הטוענים שיש בכך גם שמץ של גזענות, אם כי למיטב ידיעתי המדיניות הייתה נהוגה כלפי עולים מאירופה וכלפי עולים מארצות ערב באותה מידה.

אבל למען האמת, אם נשפוט מדיניות של שנות החמישים בעיניים של היום נחטא באנאכרוניזם. סביר יותר להניח שהמדיניות הזו לא נבעה מתוך זלזול בעולים החדשים וגם לא מתוך תחושת עליונות של הפקידים על העולים החדשים. היא נבעה מתוך רצון כן להקים במדינת ישראל אומה ישראלית חדשה, מיוחדת ומאוחדת. לא שלא נעשו טעויות בדרך. ל”כור ההיתוך” יש מחירים רבים מאוד — ולא רק בישראל, אלא בכל מדינה שהיא מדינת הגירה. למשל, ילדים רבים גדלו כשהם מתביישים בהוריהם הגלותיים שלא יודעים עברית טוב וששומעים בבית מוזיקה מארץ מוצאם. בנוסף, מדיניות כור ההיתוך לא תמיד הצליחה במשימה שלשמה היא נועדה: תחושת הזרות נשארת פעמים רבות גם אם משנים את השם. אבל הכוונות היו טובות, וייתכן שההתעקשות הקנאית הזו לשפה העברית החל מימי אליעזר בן יהודה, דרך גדוד מגני השפה העברית בשנות העשרים והשלושים, ועד למדיניות השמות בשנות החמישים הייתה נכונה לזמנה. אי אפשר לדעת, כמובן, מה היה קורה אלמלא כל אלה.

היום, בכל אופן, כבר לא נהוגה מדיניות כור היתוך כל כך קנאית. היום כבר מדברים (שוב — לא רק בישראל) על המעבר מהדימוי של “כור היתוך” לדימוי של “סלט”: חיבור בין רכיבים רבים ושונים, שהטעם הייחודי של כל אחד מהם נותר מורגש, אבל ביחד הם יוצרים משהו חדש, שיש לו טעם חדש — יצירה הגדולה מסך חלקיה.

אפשר לראות את זה בסובלנות כלפי שימור של שמות לא עבריים של עולים חדשים בשני העשורים האחרונים (אם כי זה לא נכון לגבי כל קבוצות העולים) ובסובלנות כלפי שימור שפת-האם של העולים לצד הטמעת העברית. בעוד שבן יהודה הזדעזע מהמחשבות בגרמנית שמתגנבות לו לפעמים לראש, שלמה יידוב יכול לספר בלי חשש שבלילה הוא חולם עוד בספרדית. היום יש גם יותר לגיטימציה לחגוג חגים שנחגגו בארצות המוצא, כמו המימונה המרוקאית, הסיגד האתיופי והנובי גוד הרוסי.

היום העברית יכולה גם להתפתח באופן יותר ספונטני: יש חידושים יזומים של האקדמיה ללשון עברית, שהיא הגלגול המאוחר של הועד ללשון עברית שהקים בן יהודה. לצידם ניתן למצוא שילוב של מונחים לועזיים, מונחים שמתפתחים ומתקבעים תוך כדי תנועה וגם סלנג בעברית. אם נחזור רגע להוגים הגרמנים, זהו חלק משמעותי מהדינאמיות התרבותית של השפה, שהופכת אוסף של אנשים לעם.

למעשה, העברית יכולה היום להרשות לעצמה להיות יותר דינאמית, משום היא כבר מושרשת היטב. הדיבור המקביל בשפות אחרות, ערבוב המונחים ושימור השמות לא מאיימים עליה כמו שאיימו עליה כשבן יהודה התאמץ להחיותה. לכן כבר אין צורך להיבהל מהיחסים המורכבים והדינאמיים בין העברית לבין השפות הנוספות שחיות בישראל. אפילו להפך: במובנים רבים היחסים האלה דווקא מדגימים באופן הטוב ביותר את הצלחת המפעל המרשים של אליעזר בן יהודה — העברית הפכה לשפה חיה ודינאמית, המתפתחת באופן אורגני וכחלק מחיי היומיום של העם.

אם נחזור לרגע למשה, נוכל לפרש את ההסבר שלו על היותו כבד פה לא כתרוץ ונסיון לברוח מהאחריות שאלוהים ניסה להטיל עליו, אלא כחלק מהתובנה שהניעה את מפעל חייו של בן יהודה: השפה היא המחברת בין בני אדם ומאפשרת תקשורת ביניהם; היא היוצרת קהילה מאוחדת ועם חדש.

***

חדי וחדות העין והאוזן ודאי שמו לב שעד כה דיברתי בעיקר על שני גברים. עם כל הכבוד להיותם דמויות מפתח בהיסטוריה של ישראל ושל העם היהודי, אני רוצה לסיים דווקא עם שתי נשים שגם הן אהבו את העברית אהבה עזה.

שולה ברוידא (2012-1918)

הראשונה היא שולה ברוידא ז”ל, שהייתה הסבתא של בנזוגי והתייחסה גם אליי כאל נכדה לכל דבר. היא הייתה יושבת ראש ויצ”ו ישראל בשנות השבעים ומנהיגה מקומית בסביון, וכבר בילדותה, בנעוריה ובצעירותה הייתה פעילה ומנהיגה חברתית. הסיפורים האישיים שסיפרה לנו בכל הזדמנות היו שלובים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אחד הסיפורים היה על השתתפותה כתלמידת תיכון בגדוד מגני השפה, בשנות השלושים של המאה העשרים. הוא מסופר בקטע הבא, שלקוח מתוך סרט שהכינה גיסתי המוכשרת, נועה רענן, לכבוד יום הולדתה ה-90 של שולה בשנת 2008:

איה בהט (2011-1955)

האישה השניה היא אמא שלי — איה בהט ז”ל, שהייתה מורה ומחנכת בכל נימי נפשה, ובעיקר אהבה ללמד לשון. בזכותה ידעתי היטב את כללי הדקדוק מאז שאני זוכרת את עצמי ואני יודעת את רובם עד היום. היא הנחילה לי את האהבה לשפה ולדקדוק.

את כללי הדקדוק היא נהגה לדקלם לתלמידיה ולתלמידותיה בחרוזים. למשל:

פיעל, פועל והתפעל:
דגש בע’ הפועל
חוק ברזל!

(כמו, למשל, סִפֵּר, סֻפָּר והִסְתָּפֵּר)

אחד הכללים האהובים עליי (אם כי הוא לא בחרוזים) עוסק בהטיה בבניין הפעיל של שורשים ש-פ’ הפועל שלהם היא י’. הכלל הוא:

ו’ שניה צועקת “אני י’!”

הפירוש: כאשר בפועל בבניין הפעיל האות השניה היא ו’, זה סימן ש-פ’ הפועל היא י’, כמו הוֹרִיד (י.ר.ד) והוֹשִיב (י.ש.ב).[2]

זה כלל שאותו אמא שלי לימדה את תלמידיה ואת תלמידותיה, ושאותו דיקלמתי מאז שהייתי ילדה קטנה (והיום ילדיי מדקלמים אותו).

על הכלל הזה יש לנו במשפחה סיפור מיתולוגי שאיתו אסיים: אמא שלי נהגה ללמד שיעורים פרטיים במטבח. בשיעור אחד, שהוקדש לתרגול של איתור שורשיהם של פעלים, היא ניסתה לרמוז לתלמיד המבולבל את הכלל הרלוונטי. שאלה אותו: “ו’ שניה צועקת…?” אבל הוא לא הבין. המשיכה: “ו’ שניה צועקת…?” ועדיין הוא לא הבין. כך כמה פעמים, עד שאבא שלי, שבאותו זמן ישב וקרא עיתון, צעק מהסלון: “אני י’! אני י’!”

שבת שלום וחג עברית שמח!

[1] דיון מעניין על הקשר בין הדינאמיות התרבותית של השפה לבין הדינאמיות התרבותית של המשפט נערך בספרו של מנחם מאוטנר, “משפט ותרבות”.

[2] הסבר קצר למתעניינות ולמתעניינים: כאשר שורש “רגיל” מוטה בבניין הפעיל, קל לזהות אותו: השבית = ש.ב.ת; הסביר = ס.ב.ר; הדריך = ד.ר.ך; וכן הלאה. אבל כשמטים פעלים ש-פ’ הפועל שלהם היא י’, מתרחש תהליך שנקרא “כיווץ דיפטונג”, שזה תהליך שבו עיצור הופך לתנועה. למשל, כאשר מטים את השורש י.ר.ד בבניין הפעיל, היינו אמורים לקבל הִיְרִיד. קשה מאוד לבטא זאת, ולכן ה”הִיְרִיד” הופך ל”הוֹרִיד”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *