קצת על פמיניזם וחוש הומור.
אני חושבת שמאז ומתמיד הייתה לי תודעה פמיניסטית. לא ממש דיברו על פמיניזם אצלנו בבית, וגדלתי בבית שבו חלוקת התפקידים הייתה די מסורתית. אבל גם גדלתי בידיעה שאני יכולה להיות מה שרק אבחר, ואיכשהו (בחיי שאני לא זוכרת איך) ספגתי מהסביבה את התובנה שיש כזו בעיה חברתית של שוויון מגדרי (רק שאז עוד לא קראו לזה מגדר). את התודעה הפמיניסטית המשמעותית שלי פיתחתי במהלך התואר השני באוניברסיטה, כשהחלטתי לקחת קורס על פמיניזם ומשפט אצל פרופ' ליאורה בילסקי, שהפכה לאחר מכן להיות המנחה שלי בתזה ובדוקטורט. בקורס הזה הרכבתי לראשונה את המשקפיים הפמיניסטיים.
וזו בעיה קשה. כי ברגע שמרכיבים את המשקפיים האלה, הכל נצבע בצבעים שלהם. את הכל רואים דרך נקודת המבט המגדרית. ככל שעובר הזמן, הראיה הופכת להיות חדה יותר — ומהמשקפיים האלה קשה מאוד להיפטר. עם המשקפיים הפמיניסטיים, כל מה שנראה עד אותו רגע כמובן מאליו עד כדי כך שהוא שקוף ממש, הופך להיות בולט. לא סתם בולט: הוא מקלקל את כל התמונה.
עם המשקפיים האלה מפסיקים להנות מכל מיני דברים. אני זוכרת שאחד הדברים הראשונים שהפסקתי להנות מהם היו המסיבות בגנים של הילדים שלי. פתאום זה כבר לא מקסים ומתוק איך הבנים בתפקיד יהודה המכבי נלחמים עם חרבות, בזמן שהבנות במטפחות רוקדות סביבם. פתאום הזוגיות המסורתית של "אבא ואמא של שבת" מעוררת אי-נוחות.
עם המשקפיים האלה גם הולך לאיבוד חלק ניכר מחוש ההומור. ככה זה פמיניסטיות. לא סתם נפתחה בפייסבוק לפני כמה שנים קבוצה בשם "אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור" וקצת אחריה גם קבוצה בשם "אני פמיניסטית *דתיה* – וגם לי אין חוש הומור" (מהקבוצה השניה יצאה בשנים האחרונות עשיה פמיניסטית מרשימה — הרבה מעבר לגבולות הפייסבוק והאינטרנט, גם בחברה הדתית וגם מחוץ לה). זה לא שאיבדתי לגמרי את חוש ההומור. יש עדיין המון דברים שמצחיקים אותי. עם הזמן פיתחתי מסננת ביקורתית שדרכה חלק מההומור עובר וחלק לא. ברור לי שזה מאוד אינדיבידואלי ושיש בדיחות שעוברות אצל אחרות אבל אצלי לא, כמו שיש בדיחות שעוברות אצלי ואצל אחרות לא. ויש — לא תאמינו — גם הומור פמיניסטי ממש, הומור שמגחיך את אותן תפיסות "טבעיות" ומובנות מאליהן. איימי שומר האדירה עושה את זה בצורה מופלאה. תראו, למשל, את הסאטירה הנוקבת שלה על הטרדות מיניות בצבא:
אבל עם המשקפיים הפמיניסטיים, במקום לצחוק מפרסומת לסרט איטום שבה רואים אישה שסתמו לה את הפה (קטעים: כשצריך לסתום משהו ומייד! חחח) — את מתחלחלת. במקום להנות מ"קרב החתולות" של שלוש נשים שמנסות להתרחק מפינת השולחן (הרי מי לא רוצָה להתחתן??? חחח בריבוע) — אתה מתעצבן. במקום להתרגש מיוזמה שמעודדת את המשפחה לבלות ביחד ביום שישי בערב, ולהעריך בחיוך את משחקי המילים ומשחקי הגרפיקה החביבים שמלווים אותה, את תוהה בקול לאן נעלמו הנשים ומהו התפקיד שהקמפיין הזה מייעד להן. במקום להנהן במרץ ובהסכמה עם בדיחה שמפרסם חנוך דאום על חוסר היכולת של גבר לארגן את הילדה שלו בבוקר — את כועסת על קיבוע חלוקת התפקידים, מתווכחת עם כל העולם, קושרת בין זה לבין הויכוח הרציני על חזקת הגיל הרך, ומקשרת לפוסט ביקורתי בבלוג של חבר פמיניסט.
ובכלל, עם המשקפיים הפמיניסטיים את מפסיקה להנות מחלק גדול מהתרבות הפופולרית. ספרים, מוזיקה, סרטים, תוכניות טלויזיה, משחקים, בגדים, פרסומות — וכן, גם בדיחות. בואו נדבר עליה רגע, התרבות הפופולרית הזו. זו אחת הזירות שדרכן ההבניות המגדריות והתפיסות הדכאניות מחלחלות הכי מהר, הכי בקלות והכי חזק. הכוח של התרבות הפופולרית נעוץ, בין היתר, במאפיין הבסיסי שלה: היותה פופולרית. היא מהווה חלק מתמשך ובלתי נפרד מהיום-יום שלנו. היא נמצאת בכל מקום. הכוח של התרבות הפופולרית גם נעוץ בכך שהתבניות המגדריות פשוט טבועות בה, הן טבעיות בה. הבדיחה שפרסם חנוך דאום הצחיקה בעיקר כי היא פונה להנחה הרווחת שגברים הם קלולסים בכל מה שנוגע לארגון הילדים בבוקר. אז נכון, לא כולם כך. מגיבים רבים כתבו בדיונים שבהם השתתפתי ש"אצלנו בבית זה בדיוק הפוך!" או "אצלנו בבית זה בדיוק ככה אבל זה בכלל לא קשור למגדר". זה הקטע, שזה פחות רלוונטי מה קורה אצל כל אחד ואחת בבית הפרטי. מה שמשנה הוא שה"דאחקה" הזו נשענת על תפיסה חברתית רחבה של חלוקת תפקידים מגדרית מאוד ברורה. והיא לא רק נשענת עליה — היא גם מחזקת אותה.
אלא מה? כל ביקורת על הדרך שבה התרבות הפופולרית נשענת על תפיסות חברתיות רווחות ומחזקת אותן, נתקלת ישר בהדיפה עזה.
זו רק בדיחה!
נו באמת, זו רק תוכנית טלויזיה.
עזבי את הילדים בשקט ותני להם להנות מהמשחק.
כולה פרסומת משעשעת, מה את עושה עניין?
מה בכלל קשורות לכאן מילים כמו "הבניות מגדריות", "דיכוי" או "מיזוגניה"?
ואולי, במקום להתעסק בזוטות, תהיי פמיניסטית אמיתית ותאבקי בבעיות רציניות?
זו הקלילות של התרבות הפופולרית שמקלה על חיזוק התפיסות המסורתיות הרווחות, והיא גם זו שמצדיקה את ההדיפה של הביקורת עליהן. מילכוד נאה.
הכי פשוט עבורי לערוך ויכוח אינטלקטואלי עם הסטודנטים והסטודנטיות שלי. הכי קל לי לכתוב איזה מאמר אקדמי עם טיעונים פמיניסטיים פוסט-סטרוקטורליסטיים. אבל זה לא מה שישנה באמת. כמה כבר ישמעו ככה את מה שיש לי להגיד? כמה יקראו את המאמר המלומד שלי? כמה מתוך השומעות, השומעים, הקוראות והקוראים כבר ממילא משוכנעות ומשוכנעים? לא שאני לא עושה את כל זה. השיעור על פמיניזם משפטי הוא אחד הסוערים בקורס התיאורטי שאותו אני מרכזת ושבו אני מלמדת. פרסמתי כבר כמה מאמרים משפטיים פמיניסטיים (על אחד מהם כתבתי בפוסט נפרד כאן בבלוג). כל אלו חשובים לי ואתמיד בהם גם בהמשך הדרך האקדמית שלי.
אלא שכל אלו לא נותנים קונטרה משמעותית לדרך שבה התרבות הפופולרית מחלחלת, נשענת על התפיסות המסורתיות של הבדלי תפקידים בין גברים לנשים ומחזקת אותן. מה כן נותן קונטרה? עוד קישור בפייסבוק ובטוויטר, עוד פוסט בבלוג, עוד דיון באינטרנט, עוד שיתוף.
וזה מתיש. כמה זה מתיש. לפעמים אפילו ממש מייאש. כמה אפשר לחשוף שוב ושוב את ההבניות שמסתתרות בתוך הבדיחות ובתוך הפרסומות? כמה אפשר, לפני שבכלל מתחילים להסביר את זה, לצלוח שוב ושוב את הויכוח על הטענה ש"זו רק בדיחה" וקצת הומור לא הזיק לאף אחת? אבל דווקא בגלל שהטענה הזו תמיד חוזרת והתפיסות האלו ממשיכות לחלחל — דווקא בגלל זה אנחנו צריכות וצריכים להמשיך. להמשיך לכוון זרקור ל"בדיחות", לפרסומות, לסדרות, לסרטים, למשחקים, לדיווחים בעיתונות. להמשיך לספור כמה נשים יושבות בפאנלים חדשותיים ולבדוק באילו נושאים נקראות הנשים לדגל המומחיות ובאילו נושאים נקראים הגברים לדגל. ובעיקר, להמשיך לקוות שבסוף נצליח לשנות (כזו אני, פמיניסטית אופטימית אחרי הכל).
ואם זה הופך אותי ושכמותי לפמיניסטיות קפוצות ישבן, סו בי איט.
אצלי זה היה ״תוציא את המקל מהתחת. זה כולה בדיחה על פתק למורה״.
את כל כך צודקת.