הומור שחור

שיחה שקרתה באמת:

אני: שלום, באתי כדי לקבל אישור רפואי לחדר כושר
רופאת משפחה: אין בעיה, רק כמה שאלות קצרות. את בריאה בדרך-כלל?
אני: כן
רופאה: מחלות במשפחה?
אני: סבא מצד אחד וסבתא מצד שני עם סכרת ולאחי יש קרוהן
רופאה: וההורים — בריאים?
אני: הם לא בחיים
רופאה: ממה נפטרו?
אני: אבא שלי התאבד ואמא שלי נהרגה בתאונת דרכים
רופאה:
אני: זה בסדר, זה היה מזמן.

מהשיחה הזו יצאתי משועשעת למדיי, עם שיר שמתנגן לי בראש, מתוך המחזמר הציניקני הנפלא Avenue Q

זו, אגב, הגרסה של אחי לשיחה דומה עם הרופאה שלו:

כן, זה בהחלט משפחתי אצלנו.

ובכן, אחרי שני פוסטים קורעי לב (ואחד אקדמי רציני), הגעתי למסקנה שקוראות וקוראי הבלוג שלא מכירות ומכירים אותי אישית, או לפחות דרך הפייסבוק, עלולים לחשוב שאני כזו אחת שכל היום נוגה ושקועה בעצב ובאבל. לפעמים כן. אבל בדרך-כלל דווקא לא. הרבה יותר נחמד לי להיות שמחה ואופטימית. כמו שהחמיאה לי פעם אחת מחברותיי: משתדלת לראות את הצד המואר של הירח.

ההומור השחור מספק לי שילוב מצוין בין כל אלה. הוא עוקץ ומנחם, הוא מנכיח את הכאב אבל גם עוזר להקליל אותו. הוא מספק לי דרך מצוינת להתמודד עם הפטישים שנוחתים לי על הראש מידי פעם.

בחיים האקדמיים שלי אני כותבת, בין היתר, על אוטונומיה אישית. אחת הכותבות החביבות עליי, ג'ניפר נדלסקי, מבקרת את דמות האדם שעוצבה בכתיבה הפילוסופית הליברלית. הכתיבה הזו, מרוב ששאפה להחיל שוויון על כל בני-האדם באשר הם, גיבשה מן דמות ערטילאית של אדם רציונלי וחושב, שלא נותן לרגשות ולגוף שלו להפריע לו להגיע להחלטות הגיוניות ושקולות. הדמות הזו זכתה לשלל ביקורות. למשל, פמיניסטיות חשפו שהדמות הכאילו-מופשטת הזו מעוצבת למעשה בקווי דמותם של גברים לבנים — אבל על זה בהזדמנות אחרת. נדלסקי מבקרת את ההשטחה האנושית שנוצרת בגלל הדמות הזו, ואומרת שהיא בכלל לא משקפת ולא יכולה לשקף את בני-האדם. במקום הדמות הזו, נדלסקי מציירת את האדם כרב-מימדי: multidimensional self. גברים ונשים הם גם רציונליים ותבוניים, אבל גם רגשיים וגופניים. השילוב בין כל התכונות והמרכיבים האלה הוא שהופך כל איש וכל אישה למה שהם. הוא גם זה שמייחד אותנו אלו מאלו.

ככה אני תופסת את ההומור השחור שלי: הוא משלב בין הרבה צדדים — תבוניים ורגשיים — ומכיל בבת אחת את העצב, הצער, הגעגוע, הכאב, יחד עם הצחוק, השמחה, השטות והאופטימיות.

גם בחיים שלי באופן כללי יותר, ולא רק בהומור השחור, אני משתדלת להכיל את כל מנעד התחושות, החוויות והרגשות. מזמינה אותן, נותנת להן למלא את התפקיד שלהן, ומשחררת אותן כשהן מסיימות.

היכולת לעצוֹב מחזקת את היכולת לשמוח. כן, אני יודעת שאין כזו מילה בעברית — "לעצוֹב", אבל עבורי, כמו השמחה, גם העצב הוא רגש פעיל. זה לא רק מצב ("להיות עצובה") וגם לא רגש חצי פעיל חצי סביל ("להתעצב"). אז לשמוח, ובאותה מידה לעצוֹב.

ולהפך: היכולת לצחוק ולשמוח נותנת לי את הכוח לעצוֹב לפעמים. (הקשר בין העצב לשמחה הונכח באופן מקסים בעיניי בסרט החדש "הקול בראש". תקראו מה כותבת על כך ליאור אלפנט.)

היכולת לפחד מחזקת את היכולת לבטוח. ולהפך: הביטחון מאפשר לי לא להיבהל מהפחד.

היכולת להתייאש לפעמים מחזקת גם את האמונה שדברים באמת מסתדרים אם נותנים להם הזדמנות להסתדר. זה עוד שיעור שההורים שלי לימדו אותי ומוכיח את עצמו בכל פעם מחדש — כן, כן, הקלישאה הזו עם הדלת והחלון ואלוהים.

ובגרסה שקצת יותר מתאימה לפוסט הזה:

או בגרסה נוספת:

אני יודעת, יש מי שמתחלחלים מההומור הזה, נבהלים או נעלבים עד עמקי נשמתם בשם המנוח או המנוחה — גם כשהמנוח או המנוחה הם לגמרי שלי. אני משתדלת להיזהר לידם ולהיות עדינה. אחרי הכל:

אבל הנה עוד שיחה שקרתה באמת, משהו כמו שנה אחרי שאבא שלי החליט להעביר את עצמו לעולם שכולו טוב (אני מקווה בשבילו שהוא צדק). בזכות השיחה הזו, שהייתי עדה לה, אני יכולה להגיד בביטחון גמור שאם אמא שלי שומעת — איפה שלא תהיה — את הבדיחות השחורות שלנו, היא לא נבהלת ולא נפגעת, אלא צוחקת ונהנית:

אישה בטלפון: שלום, אפשר לדבר עם אבי בהט?
אמא שלי: מי רוצה אותו?
אישה בטלפון: קצינת הקישור שלו מהמילואים.
אמא שלי: אפשר לעזור לך?
אישה בטלפון: הוא לא התייצב למילואים כבר פעמיים ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותו.
אמא שלי: הוא מת. אם תצליחו לתפוס אותו, תגידו לו שיתקשר הביתה.

ולסיום, שיר לשבת